תרבות הגדר

בפעם הראשונה שגיליתי משטחים גדולים של בתים, ללא שום גדר ביניהם או מסביבם – זה היה בשוליה של שטוקהולם שבשבדיה. הסתבר שיש שם חוק נגד הקמת גדרות, וזאת כדי לקלקל כמה שפחות את הטבע, לאפשר לעין לתפוס את המרחקים הגדולים ולבעלי החיים לחיות את חייהם.

לפני שנתיים פגשתי בנסיעת עבודה, את ההיפוך הגמור בהחלט, את הקוטב השני. בדרום אפריקה, בקייפטאון, הגדרות היו גבוהים ועליהם היו שלטים לא נעימים שמבטיחים תגובה מנשק חם. עצם השילוט עורר בי פחד לעשות את הליכות הבוקר שלי. אפשר להוסיף לכך את העובדה שהשתכנתי בקרבת יקב שאליו עשו את דרכם ברגל, התושבים המקומיים שחיפשו עבודה, בטורים ארוכים שהזכירו לי במלבושיהם את אוהל הדוד תום. שאלתי אם אפשר לצאת בבוקר, אם זה בטוח, אמרו לי שכן, ואפילו כדאי שאברך את האנשים בבוקר טוב. עשיתי כך וקיבלתי כמה פניות ובקשות לעבודה.

עכשיו אני שוב מסתובבת במקומות שכמעט ואין בהם גדרות. בניו ג'רסי היפה יודעים כבר מגיל צעיר שהמדשאה היא רכושו של האחר, ואין עולים עליה. וכך נמתחת לה מדשאה ענקית שממנה עולים בתים ומוסכים ומכוניות, ואין השגת גבול.

חושבת על אפקה, צהלה, ואפילו הבית שלי בקרית חיים של פעם – כולם מוקפים גדרות. יש משהו יפה בפתוח. מעורר געגועים.

נזכרת שבעצם גם הבית הנוכחי שלי, שהוא אחד מעשרה מגדלים, אינו מוקף בגדר אם כי כל העשרה מוקפים בגדר נמוכה ושער חשמלי פותח למכוניות את הכניסה.

ממש יומיים לפני שנסעתי ראיתי מחלון דירתי איך ילד מתעלל בצמחים שבגינה ושורף אותם. עשן רב עלה מהצמחים הרטובים וגרם לי לחשוב שדירה בקומה נמוכה נשרפת.

באותו רגע הייתי רוצה גדר מאד גבוהה.