יש גינות שבהן מוצבים מסממני החג, יש כאלה שזה נעשה בצניעות, יש כאלה שזה נעשה בגדול. לפעמים זה לא ממש בגינה אלא בכניסה לבית.
הצניעות שייכת לאלה שמחליטים על כלום ו/או שדגל יספיק. הדגל יכול להיות אמריקאי, רגיל או דגל מיוחד לחג.
המהדרין מעמידים ארנבי ענק מנופחים מפלסטיק, או צעצועים אחרים, שמפוזרים בחצר החל מביצים צבעוניות וכלה במנורות וקישוטים שבהם התרנגולות והארנבים תופסים מקום ראשון.
איכשהו אני לא מצליחה להתפעל מזה. אולי התרבות שלי עשתה אותי רצינית מידי. לא נראה שהייתי משקיעה את זמני בניפוח ארנבים. מעדיפה לגלגל געפילטע פיש… לארח או להתארח. מוכנה גם לקרוא בשקט.
החיים בארגונים 
אפריל 9, 2007 ב- 9:15 pm |
במקרה הגעתי לבלוג שלך והוקסמתי .
דפי יומן שלך מספרים בלי יומרות ועם הרבה כנות ועושר מילולי על חייך "שם."
גם אני מכירה את עולם ה"שם". את הפסלים המקשטים את חזיתות של הגינות הפתוחות. את הפרוורים הרגועים והמנומנמים.
הלוואי שהשלום והשלווה יגיעו גם אלינו ונוכל להיות בלי הגדרות .
תודה !
אפריל 9, 2007 ב- 11:29 pm |
קודם כל תודה על המשוב החיובי הזה, ותודה גם על הביקור אצלי.
כן, יש משהו שלא מהעולם הזה – בשקט שבו חי חלק מהעולם, עד כדי שהוא מתעסק בצעצועים בגודל אדם גדול מאד… וזה כמובן עולם מאד מנוק. רוב האנושות לא חיה ככה…
הביקור שלי מרתק אותי. אני לא עושה מסעות רבי ק"מ בתוך היבשת ובהחלט מחפשת את הדברים הקטנים. יכול להיות שתמצאי עניין גם בפוסט הבא שיעסוק בביה"ס היסודי בדמרסט, שבו ביקרתי היום.
אפריל 13, 2007 ב- 4:53 am |
בעיני זה חלק מאיזו נורמליות. ההתעסקות בפרטים הקטנים של החג, בכל חג.
ואף פעם לא מתעייפים
יש בזה משהו נורא בסיסי
אפריל 14, 2007 ב- 8:55 am |
היה מעניין לראות שבאריזונה, בשכונה שבה שהיתי היה רק בית אחד עם צעצועים גלויים לעין. יש שם גם הרבה גדרות, אז אני לוקחת בחשבון שכמה צעצועים היו מותסרים מעיני…