Gate B31

נקרא לה שושנה, שם בדוי כמובן.

שושנה ישבה מאחורי בספסל, ישבנו גב אל גב ליד שער העליה למטוס. ושושנה לא נחה לרגע. כל הזמן שאלה מתי יפתח השער ותוכל לעלות על המטוס.לבסוף נעמדה ליד השער יחד עם עוד כמה אנשים והטרידה בשאלותיה את דיילי ודיילות הקרקע. המטוס גם אחר לצאת, ולכן ההטרדה הייתה ארוכה.

ליד השער נוצר תור, דמה לעגבניה יותר מאשר לשרוך. לא היה ברור מי ראשון ומי אחרון. אולי שעה וחצי עמדו שושנה וחבריה. כשהכריזו לבסוף שלמטוס יעלו קודם נוסעי השורות האחרונות במטוס, ראיתי את שושנה נהדפת לאחור וחוזרת שוב קדימה. הפסקתי לעקוב אחריה כי העגבניה גדלה…

על השרותים  שבסביבה, אני לא רוצה לספר לכם שלא לקלקל את השבת. היו שם כל הניירות האפשריים, כולל כאלה ששמים על האסלה, אבל לבני עמינו יש את השיטות שלהם ואף אמריקאי עם כללים, לא יעמוד בפניו.

נקרא לה שולה, היא התיישבה במקום שהותירה לה שושנה כשהלכה לעמוד בתור. שולה לא הפסיקה לדבר בבטחון רב באנגלית שבורה עם פרופ' למתמטיקה. שולה עלתה מאיראן לפני שלושים שנה, התחתנה כשעוד לא הייתה בת 18. הבן שלה גר בניו יורק ולה עצמה יש שם דירה. היא מחלקת את זמנה בין ישראל וארה"ב, חיה בקווינס ובת"א. אוהבת מאד את ניו יורק, במיוחד את מנהטן ובמיוחד את האזור שבו גר הפרופסורו. לבן שלה יש שבעה ילדים ברוך השם, לה עצמה שלושה. גב אל גב ישבנו, כמו עם חברתה לפניה. והפרופסור הנחמד חזר על כל משפט פעמים הרבה כדי שתבין, שגם הוא היה בטהרן לפני המון שנים, כשהיה בן 14. היום הוא כבר בן 76. קינאתי בסבלנות שלו. מידי פעם צחק. אם אתם פוגשים את הפרופסור הנחמד הזה בחיפה (לשם הוא אמר שמועדות פניו), מסרו לו ד"ש ממני. אשתו התלוותה אליו בנסיעה ולעיתים רחוקות לקחה חלק בשיחה. אנשים צנועים וחכמים.

במטוס ישבתי בשורה שלושים. לא יודעת איפה ישבה שושנה. אולי ישבה בחמישים, אם היה לה מזל. אם לא היה לה מזל וישבה בשורה עשירית, הייתה צריכה לחכות הרבה.גם את שולה לא ראיתי. לידי ובסביבתי ישבו אנשים אחרים. אין מה לספר עליהם, להוציא את סיפורה של נערה אחת שהקיאה הרבה וזה יהיה סיפור לא נעים לכן אני מוותרת… 

את שושנה פגשתי שוב בירידה מהמטוס, ליד המסוע. על כל מזוודה שחשבה שהיא שלה (והיו די הרבה כאלה), הסתערה בגופה ורצה אחריה. וכל הזמן התלוננה שעוד מעט כבר ממש מאוחר ויום שישי היום ועוד כהנה וכהנה. ואולי יגנבו לה את המזוודה החסרה כי כבר פעם זה קרה לה… בסוף אמרתי  לה: גברת, תנוחי קצת, זה יום שישי בשביל כולם… והיא התרגזה והמשיכה להסתער על המזוודות. בסוף אמרתי לה: תעלי על המסוע, למה לא? ונדמה לי שנרגעה.

לא רחוק עמד הפרופסור הניו יורקי למתמטיקה בשקט ובצניעות. קצת התביישתי.

סליחה על הציניות לאלה שמתקשים. זה לא מנהגי, אבל הטיסה הייתה ממושכת, יצאה כאמור באחור ועל רקע סערה והחבורה שלנו המתה וגעשה. שושנה ושולה הם רק מדגם קטן ולא מייצג עד הסוף, אם כי מאד נוכח.

אני חושבת שיש לאל-על מה לעשות עם הלקוחות שלה. הם לא יהיו היחידים שיחנכו את לקוחותיהם לצרוך את השרות נכון.

אני חושבת שיש למשרד החוץ מה לעשות עם חלק מאחינו שמסתובבים בחו"ל (לא סיפרתי לכם על זה שהמזוודה שלו עפה לי על הרגל והוא התנהג כאילו הרגל שלי לא הייתה במקומה הראוי…).

ובעיקר אני חושבת שמשרד החינוך צריך להכניס שיעורים על נימוסים במפגשי תרבויות. רק יעזור לנו להישרד ולחיות כמדינה ששווה שיתיחסו אליה ברצינות ולא כאל חבורה של פראים.

כל כך חסרים לי כמה נימוסים פולניים, ייקיים, אנגליים, מרוקאיים ואחרים שהיטבנו להשמיד במסגרת של הפיכת הצבר לקוצני. נדמה לי שכבר מילאנו את הסביבה בהרבה קוצים.

מאחלת לעצמי שבת טובה ויעפת קטנה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: