קשה היה לראות את אולמרט בטלויזיה אתמול, וכך גם את מנהיגינו הנבחרים והממונים מדברים על יום השואה ולכן העברתי את התחנה וצפיתי בינוש קורצ'אק. אי אפשר היה שלא לראות את ההבדל במנהיגות. אומנם, המסגרת שונה, הארץ שונה, הזמן אחר, אבל: האחד לוקח מנהיגות ומגלה ערכים בעקבותיו והולך – עד הסוף, תוך דאגה רבה לצאן מרעיתו, אילו השני עומד מעל הבמה, מדבר גבוהה, אבל בפועל לא דואג לניצולים.
שמחתי שהורי כבר לא רואים. וזו הייתה השמחה היחידה.
ניצולי השואה מוזנחים על ידי הממשלה וגם ע"י כל מי שלא מרים צעקה.
הגיע הזמן שהדור השני ירים את הדגל ובהם גם אני. כי אם לא- כנראה לא יקרה כלום.
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה