Archive for אפריל, 2007

Success: שיווק של מיליונרים: פסטיבל של סיפור סיפורים

אפריל 19, 2007

בתוך ספרה של טרי, שהוא כאמור ספר "מתכונים", מצאתי להפתעתי, תת פרק בנושא: סיפור סיפורים. לא ציפיתי למצוא את זה כאן, ואולי זו הוכחה ניצחת שיש לי כמה דיעות קדומות מוצקות שאינן לעניין.

להלן מה שהיא כותבת:

לכל אחד יש סיפור משלו… להלן כמה דוגמאות:

א. יכול להיות שהסיפור שלך הוא סיפור של חלוציות. עבורי, בהיותי אישה ויזמת – היה מוקד להשראה לאחרים.

ב. יכול להיות שהסיפור שלך הוא על מה שחדש. מכירה של ריהוט בקונסיגנציה ב1979 – היה חדש. רוב האנשים לא הבינו מבה מדובר.

ג. יכול להיות שלסיפור שלך יש משמעויות היסטוריות וקשר לדמויות דיסלקטיות אחרות, שהצליחו כגון נלסון רוקפלר וג'והן פ. קנדי.

ד. ייתכן שהחברה מסביב חומלת על משהו בסיפור שלך, כיוון שיש לו השפעה על אחוז גבוה של האוכלוסיה. דיסלקציה פוגעת בכ-20% מהאוכלוסיה.

ה. ואולי הסיפור שלך  גורף תשומת לב כמו… הספר הזה.

 

בהמשך היא מתארת איך השתמשה בסיפור סיפורים כדי להצליח, כחלק מהגישה השיווקית הכללית שלה לעצמה ולעסק שלה (אין הפרדה).

אגב כתיבה, אני נזכרת בקרוב משפחה די רחוק, שמיד אחרי המלחמה, היגר לאמריקה (בעוד הורי באו לישראל) והצליח בגדול. אחד הדברים שאמרו עליו היה שהוא "בלופר", כלומר: לא להאמין לאף אחד מהסיפורים שלו. מישהו כנראה כן האמין. האיש הצליח כלכלית בצורה מעוררת השתאות, אם כי מיליונר הוא לא נעשה.

לקינוח החוויה של הקריאה: מאד נהניתי. איזה שד קטן אמר לי כל הזמן: תפסיקי, זה ספר מתכונים, מה קרה לך, את יותר רצינית מזה, אבל: הטיסה הייתה קלה יותר, וההנאה רבה. עובדה שאני משחזרת אותה ע"י הכתיבה שלי.

אז אל תתרשמו מזה שאני מזכירה שזה ספר מתכונים… ויש הרבה יותר פרקים מרתקים, כמו גם הפרק שעוסק בבחירת יועצים או בשיווק, בניית חזון ועוד.

לא אוכל לסיים את הכתיבה על הספר בלי להזכיר כמה מהדמויות הדיסלקטיות שמוזכרות בו . להלן רשימה חלקית: שר (שחקנית/זמרת), אגטה כריסטי (הסופרת), טום קרוז, וולט דיסני (אולי זה מסביר את העיסוק שלו בציורים), אלברט אינשטיין, תומס אדיסון, סקוט פיצ'גרלד, וופי גולדברג (שחקנית), גון פ. קנדי (כן, הנשיא), ג'ון לנון, אולף (מלך נורווגיה), נלסון רוקפלר (מושל ניו יורק וס. הנשיא), לאונרדו דה וינצ'י, וירג'יניה וולף – ועוד הרבה אחרים שהשמטתי.

מאחלת לדיסלקטים שבנו – להיות מיליונרים. ולכל האחרים – לשאוב השראה. אולי ככה נפתור את בעיות העוני שלנו.

Success: צעדים בדרך להיות מיליונר/ית

אפריל 18, 2007

סיפרתי שקראתי בטיסה הארוכה ארצה, ספר "מתכונים" של טרי באורסוק. היא דיסלקטית ובעלת רקע אישי לא קל.

הפעם מתוך פרק שבו היא מציעה דרכים להיות מילונר/ית. להלן תקציר 8 העיקרים: 

1. האמן/י שיש ביכולתך להיות מיליונר… בהתאם לסטטיסטיקה האמריקאית, המיליונר/ית הקלאסי/ת – הוא איש/ה ממוצע/ת, העושה זאת באמצעות עבודה, תכנון וחיסכון.

2. לשים לב שנהנים מהמסע ולא רק מהתוצאה… יש סיפורים על אנשים שעשו כסף, אבל מתו בודדים… אפשר/י לכסף להיות חלק מחייך אבל לא כל חייך…

3. חשוב להבין כסף. קודם צריך:

א. לכבד את הכסף: להבין שזה כלי בעל כח ויכולת לספק צרכים. זה איננו כלי שנועד לשפר דימוי עצמי, לשלוט באחרים, לעשות שאנשים ידמו לך. בכל פעם שכסף מחליף רגש – השימוש בו כנראה לא נכון.

ב. לשלוט בו: לדעת כמה את/ה צריך ולא להפוך את העניין לעול. יש היום דרכים רבות להשיג כסף. לי אישית הייתה החלטה להוציא רק מה שיש לי. שום דבר מעבר לזה.

ג. לגדל אותו: במשמעות של להשאיר כסף לחיסכון. להחליט כמה רצוי לך להשיג עד גיל מסוים. לרשום את הסכום. לחשוב עליו, לחלום עליו. לקבוע את גודלו. לבחון את ההישג מידי פעם.

ד. לתת לו לזרום: להתחיל לחלוק אותו עם אחרים באמצעות צדקה. לדעת איזה אחוז מהכסף הולך לזה. ..השגת יעד פינאנסי לא באה בקלות, אבל לא בקושי רב. כדאי לזכור שבכל פעם שאת/האומר/ת שאין לך כסף מספיק כדי לשלם, נעשה לך יותר קשה לחזות את העתיד בחיוב.

4. אהב/י את העבודה שלך: אם זה יהיה כך, האנרגיה שתוקדש לכך – תורגש.

5. מנה/י את עצמך ל-CEO.

6. להחליט על מועד התחלה ועל מסגרת זמן.

7. להתעדכן: לשאול "מתי  סגרתי עסקה גדולה?" ולזכור את הפרטים. אם אין הישג כזה לבחון מה קורה… ללמוד טכניקות של מו"מ (אפשר בקלטות) – לפני כל פגישה. ללמוד.

8. לבנות מערכת תמיכה: לנהוג בכולם בכבוד, לא לשרוף שום גשרים גם אם אחרים מנסים זאת. כשבאמת איכפת מאחרים, האנרגיה להצלחה זורמת בקלות.

מחר – עוד פרק אחד בספרה הזה, ואח"כ תקראו לבד אם תרצו, בטיסה הבאה שלכם במטוס או מהכורסא בבית, ושמו המלא של הספר הוא:

Success – It Can Be Yours! How to be a Millionaire by Using Your Determination

 

Success: אישה מצליחה אחת מיני רבות

אפריל 17, 2007

יום השואה עבר.

קשה קצת, אבל צריך לעשות את המעבר. משתמשת במה שעשיתי במעבר מאריזונה הביתה. היו לי 15.5 שעות טיסה נטו + שהות בשדות התעופה השונים (בניו יורק – 6 שעות המתנה).

מה שאני יודעת לעשות הכי טוב במצבים האלה: לקרוא ספרות שלא תהיה כבדה מידי. במצב הזה, אני אוהבת לקרוא ספרי "רצפטים" שבד"כ אני לא מאמינה בהם, אבל לעיתים הם יכולים לעודד את רוחי. אישית אני אוהבת לבשל. אני אוהבת תפריטים שמביאים לתוצאות. אני אוהבת לקחת 1.5 כוס קמח עוד 1 כוס סוכר ועוד חבילה של חמאה ולהכין מזה משהו. יש בזה קסם. אני יודעת שבעניינים אחרים, יותר אבסטרקטיים זה יותר מסובך, אבל… לטיסה אני צריכה ספר רצפטים.

חברתי, קוני, שהייתה סמנכ"ל משאבי אנוש בדאו קורנינגס ואפשר לספר עליה עוד הרבה דברים אחרים, נתנה לי ספרים שונים לדרך, ביניהם את הספר בשם:

Success: It can be yours – How to be a Millionire by Using Your Determination

הספר נכתב ע"י טרי באורסוק ומספר את הסיפור שלה.

להלן מעט מזה:

טרי נולדה דיסלקטית. הוריה התגרשו. מצבה היה בכי רע.

כשגמרה בקושי רב את ביה"ס, היו בפניה מעט מאד דרכים להתפרנס. היא ידעה שהיא נחשבת לטפשה בגלל הישגים ירודים בלימודים. בפועל ידעה שהיא לא. בביה"ס שרדה באמצעים שונים, כולל רמיה, הבנה שקשר טוב עם מורים יכול לעזור, ועוד.

לאוניברסיטה הבינה שלא תוכל להגיע. היא התחילה כמלצרית. היום היא חולשת על אימפריה ששווה מיליונים רבים.

היום אני רוצה רק לציין את 12 הנקודות מפרק שהיא קוראת לו: דברים שיכולים לחבל בהצלחה:

1. העדר של תמונה בהירה של מטרות ומטרה מוגדרת של חייך.

2. היעדר משמעת עצמית.

3. גוף לא בריא ומחשבות מרעילות.

4. אכילה מוגזמת שמרעה את המצב.

5. שימוש בסיגריות, אלכוהול, סמים.

6. היעדר תרגול פיזי מספק.

7. דחיינות וצפיה לזמן הנכון.

8. ויתורים.

9. בניית תוכנית "להתעשר במהירות", או בניית הצלחה על הימור.

10. בזבוז או קמצנות יתר.

11. דיעות קדומות.

12. היעדר יושר. 

נראה פשוט מידי? נכון. אבל יש כאן איזושהי התחלה יפה, ואני דווקא שמחה על הפניית תשומת הלב שלה לבריאות, אכילה נכונה ואיזונים אחרים.

מחר – עוד כמה רשימות מתוך ספרה.

 

מנהיגים ביום השואה

אפריל 16, 2007

קשה היה לראות את אולמרט בטלויזיה אתמול, וכך גם את מנהיגינו הנבחרים והממונים מדברים על יום השואה ולכן העברתי את התחנה וצפיתי בינוש קורצ'אק. אי אפשר היה שלא לראות את ההבדל במנהיגות. אומנם, המסגרת שונה, הארץ שונה, הזמן אחר, אבל: האחד לוקח מנהיגות ומגלה ערכים בעקבותיו והולך – עד הסוף, תוך דאגה רבה לצאן מרעיתו, אילו השני עומד מעל הבמה, מדבר גבוהה, אבל בפועל לא דואג לניצולים.

שמחתי שהורי כבר לא רואים. וזו הייתה השמחה היחידה.

ניצולי השואה מוזנחים על ידי הממשלה וגם ע"י כל מי שלא מרים צעקה.

הגיע הזמן שהדור השני ירים את הדגל ובהם גם אני. כי אם לא- כנראה לא יקרה כלום. 

פולין ארץ ירוקה

אפריל 15, 2007

האגדה מספרת שאמא שלי ואבא שלי נולדו משני צידי הכביש שמוליך ללובלין, ואכן ראיתי זאת במו עיני. הם היו קרובים רחוקים, ובנעוריו אבא חיזר אחרי אימא ואימא לא נענתה לו.

אמא הדסה נולדה בעיירה באראנוב לשמואל קשונשקה ולאסתר לבית שליפקה, אבא משה נולד בעיירה ריקי לאברהם רובינשטיין ולדבורה לבית צוקרקופ.

שניהם בנו משפחות. אבא התחתן עם בלומה לבית רוטהולץ ונולדו לו שני בנים: אברהם (על שם סבא שלי, אביו של אבא) ושלמה (ע"ש אביה של אשתו של אבא) ובת אחת: רחל לאה. אמא התחתנה עם איש ששמו לא ידוע לי וילדה שני בנים, ייתכן שלאחד מהם קראו דוד. שניהם חשבו שלגדל ילדים ולדאוג להם – תהיה המשימה העיקרית של חייהם. היו להם גם משפחות עניפות: הורים, אחים, אחיות, דודים, דודות, בני דודים ועוד.

הם טעו. מטוסים גרמניים חיסלו את פולין העצמאית במהירות, ב"בליץ" אחד, וכך נמוגו גם תקוותיהם.

אבא מצא את עצמו במחנה כפייה. ילדיו ואשתו סיימו את חייהם כנראה באחד ממחנות ההשמדה (טרבלינקה? סוביבור?). נראה שאימו אפילו לא הגיעה לשם. מכל משפחתו העניפה – הוא נותר לבדו חוץ משני אחים שכבר הספיקו לעלות ארצה.

בעלה של אימא נורה בתחילת המלחמה והיא נשארה עם שני ילדים. רוב אנשי העיירה שלא נורו סתם כך ברחוב, וכל בני המשפחה שלה, מתו במחנה ההשמדה בלז'ץ. היא הצליחה לברוח ליער הסמוך והתקיימה שם עם קבוצה קטנה של יהודים ופרטיזנים עד כשלושה חודשים לפני תום המלחמה. פולנים גילו את המתבן שבו התגוררו, ולקראת בוקר, בשלג עמוק במיוחד התקיפו את המתבן.

אימא נותרה לבדה. מכל העיירה שלה נותרו עשרה יהודים ששלושה מהם התאבדו בתום המלחמה. את שארית המלחמה עשתה בבונקר עם ילדה שניצלה ומאוחר יותר עלתה גם היא ארצה. 

מיד אחרי המלחמה, אימא ואבא נפגשו ונישאו. הם הקימו משפחה חדשה שבה אני הבכורה. יש לי גם אח. אחרי שהות של שנתיים באיטליה, בה עזרו להעלות  את הפליטים, עלו גם הם לארץ הצהובה הזו, שלא קיבלה אותם בברכה. הם היו "אבק אדם" ו"אוד ניצל". הרבה השפלה עברה המשפחה שלי כאן, ובסופו של דבר גדלנו בקריית חיים המערבית שהייתה מקום מקלט לרבים כמותינו.

בהיותי בת פחות משש ואחי בן שלוש וחצי – אימא התאבדה.

שנה בבית יתומים "גאולה" שבחיפה, ואבא  נישא מחדש לעולה חדשה מצרפת, אימא דינה, שגם היא איבדה את בעלה שהיה רופא של המחתרת בליון.

ידעתי שעלי לקלוט אותה היטב, גם היא לא התקבלה כאן בברכה. האשה המבוססת הזו, חיה כאן חיים פשוטים כשרק התמונות מספרות את הפאר שחלף. היא סבלה כאן מאד לא רק מהחמסינים, אלא גם מהבוטות של התרבות המקומית והלא מנומסת.

גורלם של כל העולים החדשים שמגיעים ארצה דומה. רק יחידי סגולה חושבים שיש להם זכות מיוחדת "לסבול" מהקולטים, ולא חשוב אם הם ממרוקו, אתיופיה או רוסיה. בעצם כולם סובלים ממשבר הגירה ומהתנשאות של אלה שיודעים את השפה ומנהגי המקום. קשה במיוחד היה סבלם של ניצולי השואה שציפו לקבלת פנים חמה ומחבקת, והתקבלו בדי.די.טי ומעברות.

שנים אחרי שכל ההורים שלי נפטרו לעולמם, רק בשנה שחלפה, העזתי ונסעתי לפולין. החסידות בנו קיני ענק מעל כל אנטנה, המרחבים היו ירוקים ורחבים. שפלה גדולה בפולין. לבתים הכפריים היו גגות מפח, כאלה שאבא סיפר עליהם. הערים, העיירות והכפרים – השאירו את הסימנים היהודיים כי הם מושכים תיירים. מצבות מסוימות נשמרו, אחרות נהרסו.

הסיור עצוב היה. פולין ארץ ירוקה, השביתה לעד את שמחת של הורי.

זהו יום השואה הפרטי שלי.

וכל שנה והכאב חוזר ובא ומתייצב בצורה מאד מדויקת, ותמיד תמיד מעלה עוד שאלות ורגשות.

Gate B31

אפריל 13, 2007

נקרא לה שושנה, שם בדוי כמובן.

שושנה ישבה מאחורי בספסל, ישבנו גב אל גב ליד שער העליה למטוס. ושושנה לא נחה לרגע. כל הזמן שאלה מתי יפתח השער ותוכל לעלות על המטוס.לבסוף נעמדה ליד השער יחד עם עוד כמה אנשים והטרידה בשאלותיה את דיילי ודיילות הקרקע. המטוס גם אחר לצאת, ולכן ההטרדה הייתה ארוכה.

ליד השער נוצר תור, דמה לעגבניה יותר מאשר לשרוך. לא היה ברור מי ראשון ומי אחרון. אולי שעה וחצי עמדו שושנה וחבריה. כשהכריזו לבסוף שלמטוס יעלו קודם נוסעי השורות האחרונות במטוס, ראיתי את שושנה נהדפת לאחור וחוזרת שוב קדימה. הפסקתי לעקוב אחריה כי העגבניה גדלה…

על השרותים  שבסביבה, אני לא רוצה לספר לכם שלא לקלקל את השבת. היו שם כל הניירות האפשריים, כולל כאלה ששמים על האסלה, אבל לבני עמינו יש את השיטות שלהם ואף אמריקאי עם כללים, לא יעמוד בפניו.

נקרא לה שולה, היא התיישבה במקום שהותירה לה שושנה כשהלכה לעמוד בתור. שולה לא הפסיקה לדבר בבטחון רב באנגלית שבורה עם פרופ' למתמטיקה. שולה עלתה מאיראן לפני שלושים שנה, התחתנה כשעוד לא הייתה בת 18. הבן שלה גר בניו יורק ולה עצמה יש שם דירה. היא מחלקת את זמנה בין ישראל וארה"ב, חיה בקווינס ובת"א. אוהבת מאד את ניו יורק, במיוחד את מנהטן ובמיוחד את האזור שבו גר הפרופסורו. לבן שלה יש שבעה ילדים ברוך השם, לה עצמה שלושה. גב אל גב ישבנו, כמו עם חברתה לפניה. והפרופסור הנחמד חזר על כל משפט פעמים הרבה כדי שתבין, שגם הוא היה בטהרן לפני המון שנים, כשהיה בן 14. היום הוא כבר בן 76. קינאתי בסבלנות שלו. מידי פעם צחק. אם אתם פוגשים את הפרופסור הנחמד הזה בחיפה (לשם הוא אמר שמועדות פניו), מסרו לו ד"ש ממני. אשתו התלוותה אליו בנסיעה ולעיתים רחוקות לקחה חלק בשיחה. אנשים צנועים וחכמים.

במטוס ישבתי בשורה שלושים. לא יודעת איפה ישבה שושנה. אולי ישבה בחמישים, אם היה לה מזל. אם לא היה לה מזל וישבה בשורה עשירית, הייתה צריכה לחכות הרבה.גם את שולה לא ראיתי. לידי ובסביבתי ישבו אנשים אחרים. אין מה לספר עליהם, להוציא את סיפורה של נערה אחת שהקיאה הרבה וזה יהיה סיפור לא נעים לכן אני מוותרת… 

את שושנה פגשתי שוב בירידה מהמטוס, ליד המסוע. על כל מזוודה שחשבה שהיא שלה (והיו די הרבה כאלה), הסתערה בגופה ורצה אחריה. וכל הזמן התלוננה שעוד מעט כבר ממש מאוחר ויום שישי היום ועוד כהנה וכהנה. ואולי יגנבו לה את המזוודה החסרה כי כבר פעם זה קרה לה… בסוף אמרתי  לה: גברת, תנוחי קצת, זה יום שישי בשביל כולם… והיא התרגזה והמשיכה להסתער על המזוודות. בסוף אמרתי לה: תעלי על המסוע, למה לא? ונדמה לי שנרגעה.

לא רחוק עמד הפרופסור הניו יורקי למתמטיקה בשקט ובצניעות. קצת התביישתי.

סליחה על הציניות לאלה שמתקשים. זה לא מנהגי, אבל הטיסה הייתה ממושכת, יצאה כאמור באחור ועל רקע סערה והחבורה שלנו המתה וגעשה. שושנה ושולה הם רק מדגם קטן ולא מייצג עד הסוף, אם כי מאד נוכח.

אני חושבת שיש לאל-על מה לעשות עם הלקוחות שלה. הם לא יהיו היחידים שיחנכו את לקוחותיהם לצרוך את השרות נכון.

אני חושבת שיש למשרד החוץ מה לעשות עם חלק מאחינו שמסתובבים בחו"ל (לא סיפרתי לכם על זה שהמזוודה שלו עפה לי על הרגל והוא התנהג כאילו הרגל שלי לא הייתה במקומה הראוי…).

ובעיקר אני חושבת שמשרד החינוך צריך להכניס שיעורים על נימוסים במפגשי תרבויות. רק יעזור לנו להישרד ולחיות כמדינה ששווה שיתיחסו אליה ברצינות ולא כאל חבורה של פראים.

כל כך חסרים לי כמה נימוסים פולניים, ייקיים, אנגליים, מרוקאיים ואחרים שהיטבנו להשמיד במסגרת של הפיכת הצבר לקוצני. נדמה לי שכבר מילאנו את הסביבה בהרבה קוצים.

מאחלת לעצמי שבת טובה ויעפת קטנה.

 

Arizona

אפריל 11, 2007

Beautiful, very hot, clean. Reminds me of Eilat – but much nicer and American. Fences all over the place and no possibility to write Hebrew, so I'll stop for a while and come back to the blog after returning to Israel on Friday.

ללכת לביה"ס בדמרסט

אפריל 10, 2007

המורה הזמינה את ההורים לקבל מידע על הנכד שלי, ירדן. יצאנו לשמוע מה יש לה להגיד. חצר ביה"ס הייתה שקטה מאד, כך היה גם כשהדלתות נפתחו בפנינו אחרי לחיצה על הכפתור. ביה"ס מבריק מניקיון. אין עציצים בפנים. כל הצמחים בחוץ. הדשא ירוק מאד. שקט. לא שומעים צליל אחד. אף אחד לא נראה עצבני או כועס. מנהלת ביה"ס כחליפה עסקית בצבע בז' יודעת על הפגישה ומקדמת אותנו בחיוך המזכירה היא האישה הרצינית היחידה שאפגוש במשך היום. כולם מחייכים, בעיקר מחייכות. ראיתי רק מורה גבר אחד. אח"כ אנחנו מוזמנים לחדר של הכיתה. הכיתה מקושטת. לכל תלמיד יש בקבוק מים על השולחן. העבודות שלהם פזורות במסדרונות. הכל מאד מאורגן וממושטר.

בדרך הצלחתי לראות את ירדן, עומד בתור ארוך מאד של ילדים שעומדים בשקט בזה אחר זה, בדרכם לפעילות ספורטיבית. הוא לא רץ אלינו. הוא נפנף לנו מרחוק לשלום.

המורה מספרת לנו שכתב ידו השתפר, שהרעיונות שהוא מעלה יפים, שיש יותר סדר בנירותיו וכך הלאה לפרטי פרטים קטנים שלא מעייפים אותה. אח"כ היא מחכה לשאלות, ומבקשת שנקרא בעבודותיו שעל הקיר בדרכינו החוצה.

חשבתי על זה שהמורות נראות כאילו לאף אחת מהן אין בעיות: בכיתה או בחיים. יש להן כיתות של כעשרים ילדים. בביה"ס כולו – יש כ9 כיתות כאלה, שלוש בכל רמה, החל מכיתה ב' ועד ד'.

אולי בגלל זה כל כך שקט…

בדרך החוצה ראיתי שיש בחירות להנהלה הציבורית של ביה"ס. בפעם הקודמת שביקרתי כאן השתתפתי באסיפה שבה הציגו את היעדים השונים ואת הישגיהם של הנבחרים – ממש כמו בכל עסק אחר.

צעצועי הפסחא

אפריל 9, 2007

יש גינות שבהן מוצבים מסממני החג, יש כאלה שזה נעשה בצניעות, יש כאלה שזה נעשה בגדול. לפעמים זה לא ממש בגינה אלא בכניסה לבית.

הצניעות שייכת לאלה שמחליטים על כלום ו/או שדגל יספיק. הדגל יכול להיות אמריקאי, רגיל או דגל מיוחד לחג.

המהדרין מעמידים ארנבי ענק מנופחים מפלסטיק, או צעצועים אחרים, שמפוזרים בחצר החל מביצים צבעוניות וכלה במנורות וקישוטים שבהם התרנגולות והארנבים תופסים מקום ראשון.

איכשהו אני לא מצליחה להתפעל מזה. אולי התרבות שלי עשתה אותי רצינית מידי. לא נראה שהייתי משקיעה את זמני בניפוח ארנבים. מעדיפה לגלגל געפילטע פיש… לארח או להתארח. מוכנה גם לקרוא בשקט.

תרבות הגדר

אפריל 8, 2007

בפעם הראשונה שגיליתי משטחים גדולים של בתים, ללא שום גדר ביניהם או מסביבם – זה היה בשוליה של שטוקהולם שבשבדיה. הסתבר שיש שם חוק נגד הקמת גדרות, וזאת כדי לקלקל כמה שפחות את הטבע, לאפשר לעין לתפוס את המרחקים הגדולים ולבעלי החיים לחיות את חייהם.

לפני שנתיים פגשתי בנסיעת עבודה, את ההיפוך הגמור בהחלט, את הקוטב השני. בדרום אפריקה, בקייפטאון, הגדרות היו גבוהים ועליהם היו שלטים לא נעימים שמבטיחים תגובה מנשק חם. עצם השילוט עורר בי פחד לעשות את הליכות הבוקר שלי. אפשר להוסיף לכך את העובדה שהשתכנתי בקרבת יקב שאליו עשו את דרכם ברגל, התושבים המקומיים שחיפשו עבודה, בטורים ארוכים שהזכירו לי במלבושיהם את אוהל הדוד תום. שאלתי אם אפשר לצאת בבוקר, אם זה בטוח, אמרו לי שכן, ואפילו כדאי שאברך את האנשים בבוקר טוב. עשיתי כך וקיבלתי כמה פניות ובקשות לעבודה.

עכשיו אני שוב מסתובבת במקומות שכמעט ואין בהם גדרות. בניו ג'רסי היפה יודעים כבר מגיל צעיר שהמדשאה היא רכושו של האחר, ואין עולים עליה. וכך נמתחת לה מדשאה ענקית שממנה עולים בתים ומוסכים ומכוניות, ואין השגת גבול.

חושבת על אפקה, צהלה, ואפילו הבית שלי בקרית חיים של פעם – כולם מוקפים גדרות. יש משהו יפה בפתוח. מעורר געגועים.

נזכרת שבעצם גם הבית הנוכחי שלי, שהוא אחד מעשרה מגדלים, אינו מוקף בגדר אם כי כל העשרה מוקפים בגדר נמוכה ושער חשמלי פותח למכוניות את הכניסה.

ממש יומיים לפני שנסעתי ראיתי מחלון דירתי איך ילד מתעלל בצמחים שבגינה ושורף אותם. עשן רב עלה מהצמחים הרטובים וגרם לי לחשוב שדירה בקומה נמוכה נשרפת.

באותו רגע הייתי רוצה גדר מאד גבוהה.