מאז שישראל התאהבה בכיבוש

היום בהארץ: בסקר, נמצא שישראל היא המדינה השלישית הכי אלימה בעולם.

מה הפלא?

קודם נותנים לגיטימציה לאלימות כלפי שכנים, אח"כ ניתנת הלגיטימציה לאלימות כלפי קרובים יותר ויותר – ועד למשפחה זה מגיע.

אולי יום אחד יהיה אחרת.

שלדי בלוגים

מחפשת. מוצאת את השלד שהכתיבה האחרונה בו הסתיימה לפני שנה. עכשיו הוא קבור בארון שדפנותיו שקופים וחשופים לכל. 2003 כתוב שם, ושובל ארוך של כל מה שהיה עד אז משתרך אחרי הריק של היום. אין פרחים לידו, אם כי אולי אוהב ותיק מנסה להיכנס מידי פעם ולראות מה והאם התחדש. ויש שרידים טריים של בלוג ארוך, יצרי, מחתנחן וזנותי, מטורף משהו, שנעלם אחרי שהכותב הגדיש את הסאה וכמו כף רגל או יד של מה שהיה מופיע לו איזה פוסט קטן, שנרשם אחרי שכל הגוף נמחק בזעם של רגע או יותר.

בין שלדי הבלוגים, מתרוצצנם גם בלוגים חדשים וותיקים. השלדים לא מפריעים.

מי יודע מהו אורכם הממוצע של חיי הבלוג ואיפה תוחלת החיים היא הארובה ביותר?

צדק לניצולי שואה

סוף כל סוף יחזירו את המגרשים, הבתים והכספים של ניצולי השואה לאלה מהם שנותרו ו/או לצאציהם.

סבא שלי, שמואל משה קשונשקה (ספר), רכש כאן מגרשים. אימי ידעה שיש לה ממה להתחיל את חייה אחרי שהייתה לניצולה היחידה של בני ביתה. כשהגיעה לכאן – לא מצאה דבר. היא חשדה בקרובים שהגיעו לפני המלחמה ואמרו שהסבא התחרט ומכר אותם. לדבריה – זה היה בוודאות – לא נכון ולא אפשרי.

אולי זה אחד הדברים המייאשים שהובילו את אימי אל מותה, בהתאבדות, ב-1952.

אני מקווה מאד למצוא את המגרש שלו.

אני מקווה שגם אחרים ימצאו.

אחרי שחברי עזבו

קבוצת הקריאה שלי עזבה. על השלחן היו מונחים הסיפורים שכל אחד הביא.

חמישה מהסיפורים נקראו "חרציות" לאחד היה שם אחר.

לפעמים נעתקה הנשימה והופיעה דמעה.

בראש נשארו הערות: מה שאהבו ומה שלא אהבו בסיפור שלי, מה שאהבתי ולא אהבתי בסיפורים האחרים.

בכיור נשארו כלים.

צריך היה להחליף את המפה בנקייה יותר, לאחסן את שנותר, ולזרוק את הפסולת.

אח"כ צריך היה לצאת מהבית, לעבור כמה גשרים, ולהתחבר למה שנחוץ היה לעשות באותו יום.

כמה חרציות נשארו לי בראש עד הלילה. 

בבוקר לא זכרתי מה חלמתי.

בוגרי 'כתיבה יוצרת', אוניברסיטת חיפה

הבוקר, בסביבות השעה 10, יגיעו אלי, הביתה, חברים מהחוג לספרות. למדנו יחד במשך שנתיים, לתואר השני. אני היחידה שלא השלימה ולא תשלים את כל חובותיה, למרות שכל מה שעשיתי היה בהצטיינות. מרד כזה, כשאני בת 60: מה שאני לא נהנית להכין בו עבודה – לא עושה. חברי לקבוצה כמעט כולם פחות או יותר בני גילי. יש רק אחת ממש צעירה, והיא כנראה היחידה מבינינו שבאמת תהיה סופרת (גם אני מאד רוצה, אבל נדמה לי שאני מתחילה להבין שאין לי את האופי הנכון: לא כל כך מוכנה לסבול). יש לנו שתי עורכות דין, מנהלת של סטודיו לריקודים, יועצת ארגונית וגימלאי של משרד הבטחון. 5 נשים, גבר אחד. אנשים נפלאים. יכולים ללמד הרבה ואכן אנחנו לומדים זה מזה. כולם יכולים לפנות את הזמן לעניין החשוב הזה: פעם בחודש, 3-4 שעות.

בתפריט הגשמי: חומוס שהכנתי לבד, סלטים, גבינות, לחם טרי, תה, קפה, עוגות.

בתפריט הרוחני: סיפורים שכל אחד הכין, תחת הכותרת 'חרציות'. נקרא, נשמע וניתן משוב זה לזה ברוח חיובית (קיסחו אותנו מספיק בלימודים).

ברקע העבודה: הרבה שקט והתעדכנות במה קרה לנו מאז הפעם האחרונה.

אני אוהבת את הימים האלה – במיוחד.

רואה בקיום של המוסד הזה: אחת מההצלחות של חברי ושלי.

יעוץ ארגוני: בין אקדמיה לשטח לפי פרופ' שאול פוקס

ניסיתי לסדר את שולחן הכתיבה שלי, שהוא באופן קבוע כמעט סובל מאי סדר רב. הקושי הכי גדול שלי הוא המיון וההכנסה למגירות ולקלסרים. בדרך כלל כשאני מסדרת – אני שוכחת מזה.

לשמחתי מצאתי רשימה בכתב ידי, ללא תאריך, אבל קל היה לזהות את מקורה. חשבתי גם שהדברים ברשימה כל כך נבונים שכדאי לשתף את הקוראים של הבלוג הזה. לו הייתי מסודרת יותר, היא הייתה משתבצת לה בקלסר – ולא הייתי חוזרת אליה במהרה. כך זכיתי אני וגם אתם  – בעיון נוסף בדברים חכמים.

ומעשה שהיה כך היה: באחד המפגשים של איפ"א, לפני כחצי שנה, ביום גשום במיוחד, שהרתיע את חלק מהמשתתפים לבוא, הרצה בפנינו הפרופ' שאול פוקס. פינה חמה מאד שמורה לי לאיש היקר הזה, שאני מכירה אותו שנים רבות מאז שרתנו בתפקיד מקצועי בצה"ל: הוא בחיל האויר ואני בחיל הים. עברו ימים רבים והוא טורח על החיבור בין השטח והאקדמיה, ועל כן לא מתנזר מפעילות גם מפעילות באיפ"א. באותה הרצאה, שניחנה כרגיל גם במעוף וגם ברהיטות הוצגו הדברים המאלפים הבאים (כפי שרשמתי את חלקם – הדגשה חוזרת):

1. הפער בין האקדמיה לשטח, בתחום היעוץ הארגוני, הולך ומתרחב.

2. האקדמיה חותרת לאמת בלי קשר לתוצאה בעוד שבייעוץ הארגוני העניין הוא בתוצאות ולא באמת. השדה מזלזל בחיפוש אחרי דיוקי העניות.

3. באקדמיה יש הרבה זמן: ניתן לתקן, צריך להגיע למשהו מדויק ככל שניתן. מחפשים את הפרסום האקדמי. בשטח – אין זמן. צריך להגיש דברים מיידיים ובעלי השפעה על התוצאות. לא מחפשים עיתון שיפרסם את ההצלחות.

4. באקדמיה השיפוט הוא ענייני ותלוי בכללים ידועים. היחס של הארגון למחקר שונה: אם התוצאות לא עולות בקנה אחד עם התוצאות – הארגון מפתח אי אמון. אם הן כן עולות בקנה אחד, אומרים: ידענו את זה קודם.

5. באקדמיה ההשקעה הרבה היא נורמטיבית, בודקים בכל נושא מי וכמה אנשים קראו, ציטטו וכו'. בשטח – השקעה רבה גוררת ביקורת, התחושה היא שהושקע יותר מידי.

ועוד:

1. מחקרים אקדמיים אינם עוסקים בשאלות רלוונטיות לשטח.

2. גם כשיש מחקרים ומאמרים רלוונטיים לשטח, הם משווקים באופן שאיננו ידיותי למשתמש ולכן:

3. אנשי השדה קוראים "משאבי אנוש, סטטוס" ועיתונים דומים, כלומר לעיתונות  יש השפעה גדולה יותר מאשר לג'ורנלים.

4. למחקרים הכבדים – יש רק השפעה שולית על השטח. עובדה: עשרות ג'ורנלים מקצועיים מאד לא השפיעו על עבודת היועצים.

5. בישראל – המצב חמור עוד יותר, כיוון שלנו יש גם בעית שפה. האנגלית איננה שפה שגורה מאד לכולנו.

6. נושאים כגון: אינטליגנציה רגשית ואמון (Coaching) – נולדו בשטח, אין להם ביטוי באקדמיה, וההיפך.

הנזקים: רבים. הידע של השדה הולך לאיבוד, הידע של האקדמיה נשאר במגדלים.

פתרונות: אקדמיה שכותבת באופן ידידותי, מפגשים של יועצים סביב מאמרים, דיונים ועוד.

 

אז מה – מתרחקים?

כן, מתרחקים ומתקרבים. יש היום נטיה רבה של אנשים, אחרי כמה שנות עבודה בשטח להמשיך בלימודים, לדוקטורט למשל, ולהגיע גם לאקדמיה. לא מנסה למרוח – המצב לא טוב.

אחת הסיבות שאני מלמדת באוניברסיטה בד בבד עם העבודה בשטח, היא הצורך להיות קרובה יותר, וכן לעבוד בצוותים. עבודת היועץ בודדת יותר מאשר עבודת המרצה.

למתעניינים ביותר: פרופ' שאול פוקס נמצא כרגע בשנת שבתון. 

 

 

הגלוי והסמוי (מוקדש ליהודית)

מעשה שהיה כך היה:

נכנסתי לקבוצה. על המפגש ועל התכנים החליטו הממונים. היה בוקר באחד העמקים של ישראל. האנשים ישבו במקומותיהם ודיברו חרישית אחרי ששתו את הקפה ואכלו מהוופלים שהוגשו ככיבוד על שולחן מצופה בפלסטיק לבן.

לא זוכרת מה היה נושא הסדנא.

ההצגה העצמית שלי הייתה קצרה: שם, קצת מהניסיון, תחביב וכו'. נערך סבב קצר של שמות כדי שאכיר אותם, וביקשתי עוד משהו על עצמם, כדי שיהיה משעשע/חדש. הקבוצה הגיבה ב'מוזיקה' מינורית מאד, נראה שכולם התאחדו נגד העבודה. הגלוי היה שקט. הסמוי: לא ברור. הפרשנות יכולה הייתה להיות: התנגדות.

נתתי לקבוצה לשתוק זמן מה (זו לא המחלקה שלי), ואז שאלתי: אם לשתיקה היה שם, איך היו קוראים לה?

התגובות שעלו היו: שתיקה רועמת, שתיקת המוזות, שתיקת הכבשים, שתיקה כהודאה, ועוד. 

שתיקת הכבשים עוררה הרבה צחוק. באותם ימים רץ סרט די מפחיד בשם זה (אני לא רואה סרטים מפחידים..), וביקשתי מהם לספר לי אותו.

מכאן התחילה העבודה שלנו, המטפורות שהם העלו – עזרו לזוז צעד אחד קדימה. לא זכור לי שיצאנו מהסדנא עם פריצת דרך, אבל הייתה סדנא.

היה לי גם מקרה אחר של סדנא תקועה, שהצעתי לקבוצה שנבטל את המפגש ו"נחזיר את המפתחות" – כממובן שזה לא מצא חן בעיניהם. מה שהם רצו בסה"כ, הוא להביע את חוות דעתם השלילית על הכל: ההנהלה, המפגש, החיים וכו'.

בסדנא אחרת, שעסקה בקבלת החלטות והתקיימה בבסיס צבאי אי שם, ישבו המונחים כתף אל כתף אל כתף. לעומת זה שמרו ממני מרחק גדול. לא הייתי מתוחכמת כל כך, ביקשתי להתקרב אלי ולרווח קצת ביניהם. הם עשו את זה בקושי, ותוך פרק זמן קצר מצאתי שחזרנו לתמונה הקודמת: כתף אל כתף אל כתף ומרחק ממני. הסדנא הייתה בעיקר קוגניטיבית ולי עוד לא היה מספיק ניסיון ובטחון לעסוק בגלוי הזה, שהיה לא נעים. הסמוי היה כמובן – הגנה. אף פעם לא הרגשתי כל כך מאיימת כמו אז. היה מעניין לו יכולתי להציע דיון בשאלה: איום לעומת הזדמנות. 

לו הייתי נכנסת היום לסדנא שאין לה נושא ברור (סדנא פתוחה), ואולי יש לה נושא ברור, אפילו: קבלת החלטות, ייתכן שהייתי רוצה לאפשר דיבור על ה'גלוי והסמוי'. אפשרי היה לעשות את הדברים הבאים:

1. לבקש מאנשים להתחלק לקבוצות ולדבר על דבר גלוי ודבר סמוי (בחיים שלהם, בקבוצה, או משהו אחר – לפי ההחלטה או בנושא שעליו אנחנו עובדים).

2. הייתי עושה רשימה של כל ה'גלויים' וה'סמויים' שיש בחדר (אפילו עניינים פיזיים, או שקשורים לנושא ויש להם ביטוי בחדר).

3. הייתי עושה אולי SWOT לגלוי ולסמוי.

4. הייתי שואלת על הפונקציות החיוביות והשליליות של הסמוי (למשל: מאפשר דגירה, מונע קונפליקטים ועוד לעומת: לא מאפשר טיפול/נגיעה וגם סגירה).

 

ועוד על הגלוי והסמוי:

1. שניהם תמיד קיימים זה בצד זה.

2. בגשטלט מדברים על קטבים, ולכן ניתן לראות את הגלוי והסמוי כקצוות של רצף אחד.

3. גם הסמוי עולה על פני השטח. לא תמיד זה מילולי.

4. אפילו חלון ג'והרי הפשוט – יכול לשמש אותנו לדבר על זה.

 

מה שמעסיק אותי, באופן אישי, היום, בנושא הגלוי והסמוי הוא עניין מקצועי:

1. מה הצורך הבא בארגונים ובחברה?

2. מה הטרנד הבא ביעוץ ארגוני?

3. את הגלוי אנחנו פוגשים ויודעים. הסמוי כבר פה, ואולי יש לו שם, אבל מה מתוך כל מה שיש  – יעלה על הבמה?

4. ואולי בכלל צריך להוליד אותו?

5. אולי רק ליילד?

 

גיבוש הזהות ה"בלוגית" שלי

גיליתי שבלי משים, אני עוסקת כמעט כל יום, בטרם אתיישב לכתוב, בשאלה של גיבוש הזהות הבלוגית שלי.

זהות קשורה לשאלות של מי אני? מה אני? וכל שאר השאלות שנובעות משאלת המי והמה. ולכן שאלות אלה הן מובילות. על סדר היום הבלוגי שלי יש כמה אפשרויות:

א. לכתוב בענייני הקורות אותי ביום יום ולבחור למשל בין הסיפור של חג הביכורים כפי שחוויתי אותו אתמול בגן שמואל (שמלות צבעוניות, זוגות רבים רוקדים על הדשא, אורחים ערבים והיעדר אורחים פלסטינאים, סלסות של ילדים, טרקטורים, עגלים והברווזים שעוברים בסך, ועוד ועוד) או שמא אכתוב דווקא על השוק הקטן והנחמד שהתקיים שלשום ברחבת הסינמטק (ובו קניתי שמן זית מ"סחר הוגן" ובררתי את המקורות  של כלים חד פעמיים עשויים מקני סוכר (פרטים אפשר להשיג ב-ecoplates@yahoo.com), ושוטטתי לי בין דוכן תפוחים של שופרסל, שלטים שמספרים ששקיות הפלסטיק חיות 400 שנים, בית שימוש אקולוגי ועוד). 

ב. לכתוב עוד על פיטר סנג'י ורבים אחרים, ובכלל בעניינים מקצועיים מהסדנא ומהפרקטיקה, וגם תגובות שלי למה שמופיע בעיתונות (למשל: כתבות בדה מרקר שעוסקות בסודות ההצלחה עפ"י המצליחנים). אולי אפילו לשווק את עצמי מקצועית וגם חברים שכותבים או עושים. אולי בכלל להקדיש הרבה לאיפ"א, איגוד ישראלי לפיתוח ארגוני שאני תורמת לו בהתנדבות מזמני החופשי?

ג. להתייחס לעניינים מהסביבה שבה אני ואנחנו חיים: גאידמק, אולמרט, פמיניזם, עוני, תקשורת ואולי אפילו להרחיק למאבקים בדרפור.

ג. לפרסם סיפורים שלי.

ואולי להמשיך ולעשות את מה שאני עושה היום: להציע כאן זוית ראייה שלי, שבנויה מכל החלקים האלה.

הזהות של הבלוג שלי היא עם כך, היום במרכז. בטוח לגמרי שאני מגבשת זהות של כותבת. כרגע אני בוחרת להשאיר את הדברים כמו שהם, זהות של כתיבת "מוזאיקה". יכול להיות שמחר – זה ישתנה. לא מבטיחה כלום.  זהות הרי היא תמיד דינאמית…

"האויב נמצא שם"

השלכה. מנגנון הגנה סטנדרטי וידוע. תמיד יש מישהו שאשם במה שקורה לי. פיטר סנג'י, מדבר על התסמונת הזו, כמי שמצויה בכל אחד מאיתנו ובכך אין חידוש. החידוש היחיד הוא בזה שהוא ממקד את תשומת ליבנו לעניין ומספר על ההתפתחות של התסמונת הפרטית הזו לכלל ציווי ארגוני: "לעולם תמצא גורם חיצוני ותאשים אותו". וכך השיווק מאשים את הייצור בכך שהבעיה היא באיכות, והייצור מאשים את ההנדסה וחוזר חלילה.

כך קורה גם ברמה של מדינה: כולם מחפשים את מי להאשים, על מי להלביש את הקוף. וסביב העניין הזה – כבר התפתחה מסורת ארוכה וגדולה של סיפורים ואגדות. מלחמת לבנון השנייה היא  הדוגמא האולטימטיבית ורק סביב עניין זה ניתן לכתוב כמה ספרים.

חזרה לארגונים: אני חושבת על לקוח שלי, ממש ברגע זה. גם הוא מאשים את אחד הגורמים במערכת בכל הכשלים. ואולי הגיע הזמן לעצור, להתיישב, ולראות מה באמת אפשר לעשות בלי החלוקה הזו לצדיקים ש"כאן" ולאויבים שב"שם".

האם נוכל לעשות את זה?

לא יודעת. ה"כח" שמפיקים מ"האויב נמצא שם" הוא גדול.

אני הוא התפקיד שלי (פיטר סנג'י, עמ' 27)

אני אוהבת לחזור לספרים טובים. חזרתי לארגון הלומד של פיטר סנג'י.

"אני הוא התפקיד שלי" -טעות מקובלת. מזמן, כשעבדתי באינטל, גיליתי שיש ארגונים שמפרידים בין ה"אני" לבין ה"תפקיד שלי". אז זה היה משונה, כי אני באמת הייתי התפקיד שלי, והתפקיד שלי היה אני, וכשהוא גדל – אני גדלתי. למשל, לא יכולתי לראות את עצמי מנהלת צוות במפעל, כיוון שאני הייתי יועצת ארגונית. היום אני יודעת שהמשוואה הזו מקלקלת וסוגרת.לא שהייתי רוצה להיות מנהלת צוות במפעל, אבל יכול להיות שהייתי לומדת מזה הרבה. אני מתארת לעצמי שהייתי צריכה לעבוד במשמרות, להיכנס לבגד לבן וכו'. חוויה שלא עברתי. ומה שרואים מפה לא רואים משם. בוודאות.

ודבר אחר: פיטר סנג'י אומר ש"כשאנשים בארגון מתמקדים אך ורק בתפקיד שלהם, הם מאבדים את תחושת האחריות לתוצאות שיושגו לאחר שכל התפקידים יקיימו יחסי גומלין ביניהם. יתר על כן, כשהתוצאות מאכזבות, קשה מאד לדעת מדוע. כל מה שאפשר לעשות הוא להניח ש"מישהו פישל".

גדול, גדול האיש.