ערב לזכרו של דניאל פקטורי

אתמול, בשעות אחה"צ, שקעה השמש לאיטה כמי שיודעת שלפנינו ערב ארוך. בשעה היעודה פנינו אל המדשאה שליד חדר האוכל. כסאות לבנים עמדו בקשת חלקית וציפו לבאים. גושי חציר הסתכלו בי, ורוח קלה של היסטוריה נשבה אלינו משער הכניסה לקיבוץ.

היו גם עוגות, וקפה ומשקה פונץ' לא אלכהולי.

הבה נגילה התחיל את הערב לזכרו של דניאל פקטורי שנרצח ב1949, והוא בן 24 בלבד. את הערב יזמה תלמידה לשעבר, שעם נישואיה עזבה ועברה לקיבוץ בית אלפא.

עצים גבוהים, כמו שרק בקיבוץ ניתן למצוא, כיסו חלק מהשמיים. שיר הקוצרים שהלחין (שירו שיר טומני הזרע/גילו גיל, קוצרי הבר/כי כיסה דגן בשפע/פני שפלה והר), היה אחד מהשירים שהושר באותו הערב, ונשים קלות תנועה ורגלים- חלקן כבדות גוף, לבושות בבגדי ריקוד של ארץ ישראל היפה – חוללו על הבמה בתנועות שמזכירות קציר באמצעות חרמש. מילים כמו אהבת מולדת נישאו באויר ללא קול, ותמונות על שיקופיות הביאו פלח היסטוריה של תמימות ונוסטלגיה, ולימדו אותי שהתרחקנו מאד משם. 

תלמידיו של האיש הצעיר הזה עלו בזה אחר זה וסיפרו את נפלאותיו. רק מהשיעורים שלו – לא נעדרו אפילו השובבים ביותר. חלקם – יצאו מבינים מוזיקה, מעל לממוצע, חלקם יצאו מוזיקאים כמו אחד מחברי שלישיית שריד שהנעימו את הערב. בימים ההם היתה ההוראה ייעוד.

על הבמה, עם התזמורת, היו גם שניים מנכדיו.

לא דובר על הרצח בגן מאיר שהסעיר בשעתו את המדינה ושימש אולי בסיס ל'אלדורדו' של מוסניזון. לא דובר על הסוד האפל שהסתתר מאחורי העצים – שם בגן. עכשיו היינו ישובים מתחת לעצים אחרים בקיבוץ גן שמואל, חוזרים לנעימות מוכרות כמו שיר הקוצרים והרבה יותר.

את הערב קינחה שלישית שריד בהדרן אחרון:  'טוב ללכת בדרכים', של נתן יונתן, שחי ויצר בקיבוץ שריד.

שרידים וצלילים של ארץ רחוקה, תמימה ואהובה, ארץ שהתרחקה מאד.