מאופרת כבד, מדברת אל הכתב, אל העם ובעיקר צועקת אל אולמרט. היא לא תעזוב את שדרות. היא לא מוותרת על אף לקוח. הימים קשים מאד גם כלכלית. חלוצה במובנים רבים, ונאחזת בציפורניים עשויות היטב. הירוק זוהר ממנה וגם הבלונד. זועקת את שעל ליבה, קודם בצלילים גבוהים כמו של זמרת סופרן, אחר כך כמי שכבר למדה את המדיה, יורדת בטונים ואומרת דברים קשים, מלווים לעיתים בחיוך. הקינוח מוגש באמצעות שיחת אישה לרעותה: זו משדרות: אישה חמה, עממית וצבעונית – מול זו מעזה: קרירה, לא מאופרת, לבושה בחליפה שמשדרת צניעות עסקית, מתנשאת למרות המצב. ערוץ 10 מעמת אותן בדיאלוג שאין לו תקנה. הגברת מעזה מדברת על הכיבוש המתמשך. לא נראה שמכאן תצא טובה. מילים, מילים. עוד מילים.
תמונות אחרות מראות את הבתים המושקעים נטושים. גורי חתולים מסתובבים וגם גורי כלבים. אין להם לאן ללכת. בשדרות נשמעת מוזיקה צורמת. מחדל של ממשלות רבות ואוזלת יד.
החיים בארגונים 
מאי 24, 2007 ב- 8:10 pm |
תמונות קשות
שמתי לב שלאנשים משם יותר קל לדבר על הכיבוש, על המצב.
פחות קל להם לדבר על רגשות. מתחמקים
משהו אטום בהם
גם זו תוצאה של הכיבוש המתמשך…
מאי 25, 2007 ב- 5:28 am |
המצב שלהם הוא קשה. הדיבורים על רגשות ואולי ההתפנות אליהם, באה רק אחרי שנרגעים.
אם ללמוד מאנשים שעברו אסונות/שואות למיניהן, הדיבורים על רגשות – לפעמים לא הופיעו בכלל.
מאי 26, 2007 ב- 8:02 am |
אני פוגשת את זה הרבה במפגש עם אנשים מתרבות אחרת (ערבים, דרוזים)
אני לומדת מזה שכנראה הדיבור על הרגשות מאד מצומצם.
אולי זה עניין תרבותי שלא נחשפים רגשית בחוץ. לא יודעת