"האויב נמצא שם"

השלכה. מנגנון הגנה סטנדרטי וידוע. תמיד יש מישהו שאשם במה שקורה לי. פיטר סנג'י, מדבר על התסמונת הזו, כמי שמצויה בכל אחד מאיתנו ובכך אין חידוש. החידוש היחיד הוא בזה שהוא ממקד את תשומת ליבנו לעניין ומספר על ההתפתחות של התסמונת הפרטית הזו לכלל ציווי ארגוני: "לעולם תמצא גורם חיצוני ותאשים אותו". וכך השיווק מאשים את הייצור בכך שהבעיה היא באיכות, והייצור מאשים את ההנדסה וחוזר חלילה.

כך קורה גם ברמה של מדינה: כולם מחפשים את מי להאשים, על מי להלביש את הקוף. וסביב העניין הזה – כבר התפתחה מסורת ארוכה וגדולה של סיפורים ואגדות. מלחמת לבנון השנייה היא  הדוגמא האולטימטיבית ורק סביב עניין זה ניתן לכתוב כמה ספרים.

חזרה לארגונים: אני חושבת על לקוח שלי, ממש ברגע זה. גם הוא מאשים את אחד הגורמים במערכת בכל הכשלים. ואולי הגיע הזמן לעצור, להתיישב, ולראות מה באמת אפשר לעשות בלי החלוקה הזו לצדיקים ש"כאן" ולאויבים שב"שם".

האם נוכל לעשות את זה?

לא יודעת. ה"כח" שמפיקים מ"האויב נמצא שם" הוא גדול.