היום בהארץ: בסקר, נמצא שישראל היא המדינה השלישית הכי אלימה בעולם.
מה הפלא?
קודם נותנים לגיטימציה לאלימות כלפי שכנים, אח"כ ניתנת הלגיטימציה לאלימות כלפי קרובים יותר ויותר – ועד למשפחה זה מגיע.
אולי יום אחד יהיה אחרת.
- תגובה
- פרסם מחדש בבלוג
-
להירשם
רשום
כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
החיים בארגונים 
יוני 1, 2007 ב- 5:06 pm |
למה לחפש סיבות חיצוניות……אני זוכר את ימי מודעי העליזים בהם התנפלו איש על רעהו בסופרמרקט בגלל קילו סוכר בימי האיפלציה העליזים כשהודיעו ברדיו שהמחיר יעלה ב 10 אחוז…..לדעתי, אז בימי הליכוד העליים הראשונים איבדנו את הבושה
יוני 1, 2007 ב- 7:19 pm |
יכול להיות. לא זכרתי את זה. בכל אופן, אנחנו חברה אלימה. אלימה מאד ללא סקרים.
ומה שלומך ?
מתי רואים אותך?
יוני 1, 2007 ב- 9:06 pm |
הכיבוש עשה לנו דברים איומים
אלימות זה אחד מהם
גבהות הלב זה עוד משהו
אטימות
אבדנו את היכולת להתבייש
ועוד ועוד
יוני 2, 2007 ב- 4:06 am |
את כל כך צודקת!
אכן גבהות הלב, אכן חוסר בושה, אכן עוד ועוד.
כמה חבל שהמנהיגים שלנו לא השכילו להשתמש בניצחון כדי להשיג משהו טוב לנו ולאזור כולו.
יוני 2, 2007 ב- 10:24 am |
הכיבוש עשה לחברה שלנו משהו שאינני יכולה להגדירו טוב יותר מ"כובע אטום"
שני בני עברו את זה על בשרם כחיילים ראיתי את זה קורה להם –
ילדים של חופים, ואמנות, יחפים, בתנועה, כלבים וסוסים, טיולי ארץ ישראל וקריאה, נפגשים בכיבוש, ממצב
של כאב על השני לכמעט התעללות בשני ….טלטלה נפשית עצומה עברה על כל אחד מהם, והשרידים עדיין כאן
הם עוזבים כל יום מחדש את המדינה, נפשית.
הם עוזבים כל פעם מחדש פיזית, לטיולי הגלים לשפיות.
וחוזרים וכואבים. וחוזר חלילה טראומה שחזרה שוב בחופש האחרון שלי ושלהם
יוני 2, 2007 ב- 10:59 am |
כן, נורא. אח"כ צריך לגדול מכל הרעל ולהיות כאחד האדם.
אני תמהה איך אנחנו ממשיכים ולא קמים לנו מנהיגים ומטפלים ומחנכים שמביאים אלטרנטיבות ישימות. קשה לי להאמין שאין.
אני זוכרת שאינשטיין אמר שאי אפשר לפתור בעיה מתוך המודעות שיצרה אותה. צריך כנראה משהו חדש ואני לא רואה באופק שום דבר. מה שמביא אצלי וגם אצל אחרים חוסר תקווה.
אולי צריך להתחיל במודעות גוברת והולכת שיוצרת משהו, אנרגיה שלינוי. יש מודעות אצלך, אצלי, אבל כנראה לא מספיק ולא אצל הרבה מאד אנשים, כך שהכמות תוביל שינוי.
יוני 2, 2007 ב- 8:33 pm |
נכון, חשיבה שפורצת דרך אחרת לא תוכל לבוא מעיניים שרואות דרך אותם מעגלים.-כעת עושים "עוד מאותו דבר"
מנהיג שיוביל? לא נראה באופק
רעיונות ,יש.ספורדית.
מסה קריטית אין.
סיכוי להצלחה? סקפטיות רבה, עייפות, ניסינו הכל
רווחים קטנים בדרך -שיהיה כדאי-לא נראים,
שינוי ממעלה שניה? מי יוביל?
דווקא זה שמשדר יושרה וניסה להרים עצומה בעלת אלפי חתימות להסכם שפוי /אחר עם השכנים
ולא מוכן לחישוקים, הסכמים, וקבלני קולות, ולא יזכה כנראה-איילון.עבודה.
כך שהשינוי לדעתי צריך להיות בשיטה שמאפשרת או לא מאפשרת את המנהיג הבא להופיע -שבויי השיטה?
אך מי רוצה/ירצה לשנותה? מי ירים את האצבע?אלה שמצויים כבר בה וניזומים ממנה?
האם יכרתו את הענף שעליו הם יושבים?
אילו רווחים יש למנהיגות בשני הצדדים בכאוס הקיים? כנראה שיש אחרת כבר היה אחרת(קסמים נגד מסקנות וינגורט?/מזוז)
המלחמה כעת היא לגרום לצד השני לראות את ההפסדים שלו………
יוני 3, 2007 ב- 11:11 am |
יש לנו כנראה יותר שאלות מתשובות.
וכנראה שהתבשלנו כמו הסיפור על הצפרדע, כך שאנחנו כבר לא מרגישים. בכל אופן, אני – רוב הזמן לא מרגישה.
אולי כי אי אפשר יותר להרגיש. ואי אפשר יותר לחשוב. והתשובה כנראה לא בידיים שלי. והאמונות שלי – התנפצו אל רגלי המציאות.