Archive for מאי, 2007

הספרית היפה משדרות

מאי 21, 2007

מאופרת כבד, מדברת אל הכתב, אל העם ובעיקר צועקת אל אולמרט. היא לא תעזוב את שדרות. היא לא מוותרת על אף לקוח. הימים קשים מאד גם כלכלית. חלוצה במובנים רבים, ונאחזת בציפורניים עשויות היטב. הירוק זוהר ממנה וגם הבלונד. זועקת את שעל ליבה, קודם בצלילים גבוהים כמו של זמרת סופרן, אחר כך כמי שכבר למדה את המדיה, יורדת בטונים ואומרת דברים קשים, מלווים לעיתים בחיוך. הקינוח מוגש באמצעות שיחת אישה לרעותה: זו משדרות: אישה חמה, עממית וצבעונית – מול זו מעזה: קרירה, לא מאופרת, לבושה בחליפה שמשדרת צניעות עסקית, מתנשאת למרות המצב. ערוץ 10 מעמת אותן בדיאלוג שאין לו תקנה. הגברת מעזה מדברת על הכיבוש המתמשך. לא נראה שמכאן תצא טובה. מילים, מילים. עוד מילים.

תמונות אחרות מראות את הבתים המושקעים נטושים. גורי חתולים מסתובבים וגם גורי כלבים. אין להם לאן ללכת. בשדרות נשמעת מוזיקה צורמת. מחדל של ממשלות רבות ואוזלת יד.

ערב לזכרו של דניאל פקטורי

מאי 19, 2007

אתמול, בשעות אחה"צ, שקעה השמש לאיטה כמי שיודעת שלפנינו ערב ארוך. בשעה היעודה פנינו אל המדשאה שליד חדר האוכל. כסאות לבנים עמדו בקשת חלקית וציפו לבאים. גושי חציר הסתכלו בי, ורוח קלה של היסטוריה נשבה אלינו משער הכניסה לקיבוץ.

היו גם עוגות, וקפה ומשקה פונץ' לא אלכהולי.

הבה נגילה התחיל את הערב לזכרו של דניאל פקטורי שנרצח ב1949, והוא בן 24 בלבד. את הערב יזמה תלמידה לשעבר, שעם נישואיה עזבה ועברה לקיבוץ בית אלפא.

עצים גבוהים, כמו שרק בקיבוץ ניתן למצוא, כיסו חלק מהשמיים. שיר הקוצרים שהלחין (שירו שיר טומני הזרע/גילו גיל, קוצרי הבר/כי כיסה דגן בשפע/פני שפלה והר), היה אחד מהשירים שהושר באותו הערב, ונשים קלות תנועה ורגלים- חלקן כבדות גוף, לבושות בבגדי ריקוד של ארץ ישראל היפה – חוללו על הבמה בתנועות שמזכירות קציר באמצעות חרמש. מילים כמו אהבת מולדת נישאו באויר ללא קול, ותמונות על שיקופיות הביאו פלח היסטוריה של תמימות ונוסטלגיה, ולימדו אותי שהתרחקנו מאד משם. 

תלמידיו של האיש הצעיר הזה עלו בזה אחר זה וסיפרו את נפלאותיו. רק מהשיעורים שלו – לא נעדרו אפילו השובבים ביותר. חלקם – יצאו מבינים מוזיקה, מעל לממוצע, חלקם יצאו מוזיקאים כמו אחד מחברי שלישיית שריד שהנעימו את הערב. בימים ההם היתה ההוראה ייעוד.

על הבמה, עם התזמורת, היו גם שניים מנכדיו.

לא דובר על הרצח בגן מאיר שהסעיר בשעתו את המדינה ושימש אולי בסיס ל'אלדורדו' של מוסניזון. לא דובר על הסוד האפל שהסתתר מאחורי העצים – שם בגן. עכשיו היינו ישובים מתחת לעצים אחרים בקיבוץ גן שמואל, חוזרים לנעימות מוכרות כמו שיר הקוצרים והרבה יותר.

את הערב קינחה שלישית שריד בהדרן אחרון:  'טוב ללכת בדרכים', של נתן יונתן, שחי ויצר בקיבוץ שריד.

שרידים וצלילים של ארץ רחוקה, תמימה ואהובה, ארץ שהתרחקה מאד.

 

כל דבר מתחלק לשלושה חלקים, גם סדנא

מאי 18, 2007

אני אוהבת להניח שלושה דפים כשאני מתכננת סדנא. הם יכולים להיות דפים אמיתיים או וירטואליים. הם יכולים להיות במסך או על שולחן העבודה שלי. זוהי תבנית קבועה, שמשתנה עפ"י הצורך.

דף אחד: פתיחה. כולל את כל האסוציאציות שיש לי לפתיחה ואת המטרות הקלאסיות כגון: הכרות, יצירת אמון, בניית מודעות ומיקוד ועוד.

דף אחר: אמצע. דף האמצע כולל את כל מה שקשור לגוף העבודה: התכנים שצריך יהיה לעסוק בהם(אם יש כאלה ),  או אלה שעשויים לעלות, התנגדויות צפויות, תרגילים, ועוד. זהו הדף הכבד ביותר כיוון שהוא מבטא את השלב שבו נעשית רוב העבודה, הוא גם הארוך ביותר.

ודף שלישי: סגירה. דף זה כולל את המחשבות שתפקידן לעזור לי לסגור את המפגש, לברר אם הייתה הטמעה ולהבטיח יישום.

שלושת הדפים גם יחד צריכים להביא אותי למטרה שלשמה הוקמה הסדנא.

מטרה יכולה להיות: גיבוש, בניית איסטרטגיה, התמודדות עם לקוחות קשים, למידה של תוכן או תהליך ועוד.

המטרה מכתיבה את דרך העבודה, את התרגילים שאני חושבת עליהם מראש ועוד.

שני הדברים הללו:

התבנית שבה אני עובדת והמטרה שלשמה אני עובדת – קובעים את הכל.

כיוון שאני עובדת בגישה הגשטלט, ששמה דגש על ה"כאן ועכשיו", אני מודעת לזה שהכל יכול להשתנות בהתאם לצורך. הוא צריך להתאים את עצמו לקבוצה – כל הזמן. המשמעות היא שיכול להיות שכל ההכנה שעשיתי מראש תהווה קרקע, רקע – אבל לא תבוא למימוש בפועל כיוון שהתחלת העבודה גילתה לי שיש צורך אחר, "דמות" חדשה.

נכון להיום, קל לי מאד עם זה, כי רפרטואר ההתערבויות והתגובות שלי הוא גדול מאד. בעבר, כשראיתי אנשי מקצוע עובדים כך, נראה היה לי שהם קוסמים. רציתי לרכוש את הקסם הזה.

בפעם האחרונה שזה קרה לי, יום שלישי האחרון – לא חשוב מה תכננתי, הקערה התהפכה על פיה והייתי צריכה לבנות משהו אחר. עדיין עמדה לרשותי התבנית (ידעתי שזמני מוגבל וצריך להגיע לסגירה), ומטרות העבודה (ללמד אבחון ארגוני). שני אלה הובילו אותי.

מכאן נובע:

א. לכל סדנא יש שלושה חלקים.

ב. לכל סדנא יש מטרה.

ג. יש להתכונן לסדנא מראש וגם לזכור שהכל יכול להשתנות ואפילו להתהפך.

 

איך בונים סדנא מוצלחת?

מאי 17, 2007

 נתבקשתי להתייחס לנושא של בניית סדנא. להלן מה שבשעת בוקר זו, מוחי יכול לעלות וזו כמובן רק התחלה:

1. מכירים את האוכלוסיה אם אפשר (מי היא (מנהלים? עובדים? סטודנטים?)? מה היא אוהבת? במה היא מתענינת? מה על סדר היום שלה? מה היא יודעת? מה היא רוצה לדעת? מה כדאי שתדע? איך היא אוהבת? וכו').

2. אם לא מכירים את הקבוצה – אפשר לדגום ולדבר עם כמה אנשים לפני ההתחלה.

3. אם אי אפשר לדגום, מתחילים את העבודה בלי הכרות מוקדמת. מפנטזים.

4. אם הנושא פתוח – הולכים על מה שיודעים הכי טוב, על המומחיות. אם הנושא סגור/מוזמן – מתחילים את הלמידה.

5. נניח שהנושא הוא: 'הצלחה- איך מצליחים יותר'?

6. מסע בתוך עצמי: קודם כל מתיישבים וחושבים על ההתנסויות שלי שהביאו לי הצלחה, שגרמו לי להצליח יותר. אין כמו התנסות אישית, לא לדלג על החלק הזה. מה היה בהן? איך הן קרו לי? מה היו הרגשות שליוו אותי לפני? אחרי? לכמה זמן? האם יש לי איזה מסקנות? האם יש הבדל בין התנסויות מוצלחות כאלה ואחרות? ו- כל השאלות האחרות שאפשר לשאול. וכמובן גם ביחס לסדנא: מה זה  בשבילי: סדנא מוצלחת? מה אומר סבב התגובות בסוף (כן, כן, לפנטז את הסבב בסוף).

7. לומדים גם מחוץ לעצמי: מספרים שעוסקים בנושא, מהארגון שאני עומדת להעביר בו את הסדנא, ועוד. מחפשים תשובות לשאלות הנ"ל אבל לא רק.

8. מסע בארץ המנוגדת: כדאי גם לחשוב על הקוטב השני: הכישלון. מה מאפיין אותו? מתי הוא מופיע? מה התחושות? האם אפשר למנוע אותו? מה יקרה לי אם אכשל? וכו'.

9. ומה ההבדל בין הצלחה לכישלון? האם היו מקרים שחשבתי שאני נכשלת והצלחתי? ההיפך? האם היו מצבים בקבוצה שהיו לכישלון והפכו להצלחה? האם הכישלון מכין להצלחה או ההיפך?

10. רושמים כל הזמן: מחשבות, הערות, תובנות ועוד. מתחילים לבנות טיוטא של סדנא. מניחים לה, ממש כמו בעוגת שמרים – לתפוח.

המשך – יבוא מחר.

 

 

סדנא בנושא אימון מוקיר – Appreciative Coaching

מאי 16, 2007

גישה חדשנית הולכת ומתבססת בתוך הזרם של הפסיכולוגיה החיובית והיא 'חקר מוקיר'.

An Clancy, Phd, Jacqueline Binkert, Phd

שתי נשים יצירתיות מאד, חברות בהנהלה של איודה (ארגון בינלאומי של יועצים ארגוניים), חברו כדי לאפשר סדנא מיוחדת שעוסקת באימון לפי הגישה הנ"ל.

הסדנא תועבר בתאריכים: 14-15.6.07, במלון השרון.

באותה הזדמנות ניתן יהיה לרכוש את הספר שהשתיים כתבו, וזה עתה יצא לאור.

ד"ר ריטה אלוני יזמה את הבאתן, איפ"א את ההפקה של הערב.

עכשיו, שאני יו"ר וועדת ההדרכה של איפ"א, אני מזמינה את קוראי הבלוג הזה, שיש להם עניין מקצועי בתחום – לבוא ולקחת חלק באיורע המיוחד הזה.

הסדנא  תועבר באנגלית. הנחות ינתנו לחברי איפ"א, סטודנטים, וחברי לשכת המאמנים. 

אני מחכה לכם!

פרטים נוספים והרשמה:

www.ippa.org.il

חרציות

מאי 14, 2007

תשומת ליבי מוסטת תמיד לחרציות, כשמגיעה העונה הנכונה. ועכשיו היא העונה ואולי כבר סוף העונה. הן פורחות בד"כ בגושים גדולים, מה שמגדיל את הסיכוי לראות אותן. כבר גיליתי שאין טעם להביא אותן הביתה, ולכן אני לא נוגעת בהן, רק מתרשמת.לא חשוב על מה אני חושבת, החרציות נדחקות פנימה ותופסות לי את התודעה לרגע או שניים. מעין מדיטציה של חרציות – הן עושות לי. אח"כ הן מאפשרות לי להמשיך.

בתחילת ההכרות שלי עם בן זוגי (לפני כמעט 20 שנה), הוא ארג לי צמה של חרציות. ארוכה כזו. אני לא ראיתי אף פעם דבר מקסים כזה. אולי בגלל זה נשארתי איתו. 

200 posts

מאי 13, 2007

הפוסט ה-200 כמעט  כאן. לא הייתי מאמינה שאכתוב כמעט כל יום אחד. אבל היום אני כבר יודעת שזה אפשרי בשבילי: לקום כל בוקר, לשבת ליד המחשב, לכתוב, ומכאן להמשיך ליום העבודה שלי. עכשיו הסכנה היחידה היא התמכרות. בקלות אפשר לעבור גם לאחד נוסף לפני השינה, אבל לא לדאוג… אני עוצרת כאן.

השמים הם הגבול

מאי 12, 2007

בן 64 מטפס למטוס. תא הטייס קטן מאד. לא ברור איך יכולים לשבת שם שניים, אבל עובדה, הם יושבים. מרחוק נראית הססנה כמו צעצוע ישן, אין שום סכנה בו. אבל היושבים בו כבר מזמן לא ילדים.

פינת הקבלה מלוכלכת. עולמם של גברים. אישה אחת מסתובבת שם וכאילו לא רואה.

אחרים יושבים בצל ומשוחחים. קבוצה ללא הנחיה. אין שם רגע של שקט, המילים זורמות קבוע.

המטוס הקטן מראה פתאום סימני חיים. הכנפיים זזות, אור נדלק ומהבהב בקצה הזנב.

הוא מניע וגולש, נעלם מהעין וחוזר אליה, רץ על המסלול ומתרומם.

נשאר רק לחכות בחדר הקבלה המלוכלך, להאזין לשיחות כגנבת, ולקרוא בעיתון.

המטוס נחת.

בן 64 יורד מהמטוס. שמח, נרגש וגם עצוב.

כל חייו רצה לטוס, ורק עכשיו הבין שהשמים הם באמת הגבול.

האם האהבה מספיקה?

מאי 11, 2007

ובכן, האהבה לבדה לא מספיקה.

פרץ אמר אתמול שהוא אוהב את הצבא, את עם ישראל, את המדינה. זה יפה מאד שנשמעות כאן הצהרות אהבה (לא בציניות), כי זה חסר לנו מאד, מאד.

והשאלה הגדולה היא האם היא מספיקה? האם היא יכולה להיות במקום? האם היא יכולה להוציא את פרץ בתחושה טובה? 

והתשובות הן: כאן, האהבה לא מספיקה. זה לא סיפור רומנטי. זאת מציאות קשה ואדומה.

קולט אביטל לנשיאות

מאי 10, 2007

מגיע לקולט להצליח ומגיע לנו להצליח.

אחרי שקראתי את העיתונים של הבוקר על דו"ח מבקר המדינה (כי לא אקרא את הדו"ח), ואחרי שקראתי את הכותרות סביב דו"ח וינוגרד (כי הרי לא אקרא גם אותו), אני מציעה לעשות מעשה ולהביא את האישה הזו לשלטון.

התקווה שלי: מה שהיא תעשה יהיה אולי שונה. היא תכבד אותנו ואת המוסד. אני בטוחה שהיא תביא לנו כבוד רב.

בכל אופן – אני בעדה, גם מהרבה סיבות אחרות. אולי החשובה שבהן היא שהיא כנראה לא תלך ועל כן לא תקבל את ברכת הרב.

מקווה שנשים רבות, כולל נשים דתיות (שמוכנות לעשות משהו עצמאי וחשוב בשביל עצמן), וגם הרבה גברים ישכנעו את חברי הכנסת להצביע בעבורה. אולי אפילו תקום תנועה: התנועה למען קולט.

בהצלחה!