האיבר הנשיאותי

אני לא יוצאת היום להפגנה.

קודם כל כי אין לי כח פיזי להצטרף להפגנות. בהפגנה האחרונה – היה לי קשה לעמוד שעות: להגיע בזמן שאומרים, לחכות לדוברים, ללכת כל הדרך עד למכונית שלי ועוד. אז אני מצביעה באינטרנט אם צריך וזה יותר קריר, פשוט, נח.

חוץ מזה, אני חושבת שנשים התקדמו. לא הגענו לסוף הדרך. לא שאי אפשר להמשיך ולשפר את מעמד האישה. לא שהגענו כבר למצב שיש שכר שווה לעבודה שווה, נשים בתפקידים בכירים, חיים ללא אלימות ועוד . לא ולא. עוד לא הגענו. אבל עשינו דרך ארוכה מאד ואסור לשכוח גם את זה בתוך ים הסחי שבו אנחנו שוחים עכשיו. חשוב לי לראות איפה הייתי ואיפה אני היום.

ב-1970, כשקמה התנועה הפמיניסטית בחיפה, לא היה עולה על הדעת של נשים שהוטרדו מינית לעלות על הבמה הציבורית. ב-1970 אנשים, ובעיקר גברים רבים, לא חשבו שזה לא בסדר להתחיל, כן עם קצת כח, עם נשים. והיה אפילו השיר "אם את אומרת לא למה את מתכוונת?".

זה לא המצב היום.

התיאור של האיבר הנשיאותי מתנוסס היום בכותרות של כל עיתון, כשהוא מנער אותו או לא. למסיבת העיתונאים הצנועה – הוא היה על סדר היום. הכרות אינטימית מאד עם נשיא המדינה.

נכון. הוא לא צריך לקבל דירת שרד. נכון, הוא לא צריך את כל מה שהוא אמור לקבל מתוקף היותו נשיא. הוא צריך להיענש.

ונכון: הוא נענש. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אולי לא לכלא כמו שהיה מקבל אולי בוזגלו, אבל לבירא מאד עמיקתא.

אז גם בגלל זה אני לא מפגינה היום.

 עוד סיבה שאני לא מפגינה היום קשורה לזה שהוא הומלץ ע"י הליכוד. כולם ידעו איזה מין טיפוס הוא. אז איך קרה שהפשפש עלה למעלה?

אם הייתי מפגינה הייתי מפגינה נגד אלה שידעו ומינו אותו. אלה שחשבו שאפשר להתעלם ממה שעשה בתפקידים קודמים. אלה שחשבו שזו נורמה וזה בסדר. הייתי מפגינה נגד הליכוד ואני שומעת פחות מידי חרטה מצד אלה שדחפו אותו למעלה. ואיפה ש"ס שהכריעה את הכף? איפה היא הייתה אז ואיפה היא היום? הרי הם ידעו!!! כל אלה נעלמו מתחת לשטיח עמוק מאד.

אז, כן. אני בוחרת ורוצה לראות את הכוס המלאה. אני יודעת שאני יוצאת דופן בזה.

אתמול, במסיבת יומולדת לחבר יקר, לא היה אחד שלא חשב שהוא צריך לקבל הרבה יותר. גם לא הייתה אחת שלא חשבה שהוא עוד לא נענש דיו. הייתי די יוצאת דופן. להזכירכם: אני גם פמיניסטית.

ומה שאני בעיקר מרגישה הוא שבנות דורי – הצליחו עד מאד! אם הגענו עד הלום – הצלחנו מאד! כל הפגנה שאליה יצאתי עם חברות, כל שלט שצעק "הגוף שלי שייך לי" – הוא עכשיו מובן מאליו.

ורוצה לקוות שנצליח עוד.

מבחינתי – הנשיא הוא פגר חברתי, וכך הן גם הנורמות שאיפשרו לו לעלות למרות הכל. לי זה מספיק.

ורוצה שלנשיאות הבאה תעלנה  להתמודדות נשים.

לי זה ממש יספיק!

 

משטרה לומדת

אתמול היה החום ממיס. מזל רק שאת רוב היום אפשר היה להעביר בהליכה ממזגן אחד למישנה. כך היה גם לחוף הים. מהביל. הדשאים הירוקים כאילו התעלמו מזה והמשיכו להוריק בטבעיות. מבני העץ המפוזרים סביב, ופריחתם הורודה של הצמחים ציירה כמעט כפר. אפילו עם אלמנטים שוייצריים. צעדתי עם כמה חברות למקצוע בשבילים אל עבר המבנה הגבוה.

קרירות של מזגן חזק הממה אותי כשהגעתי. אולם ענקי. כסאות גבוהים ורכים שנופלים לתוכם. מקום לחשוב. אולי מקום לחשוב בצורה מסודרת מידי. אפשר יהיה לעבוד כאן?

כן אמרה לי הילה, אפשר לעבוד כאן. רבים אומרים שזה לא חדר לעבודה, אבל בהחלט עובדים כאן, ועובדים טוב. והיא צדקה. זמן מה אחרי שנכנסנו, התחילה האנרגיה זורמת והיא נעצרה רק בגלל השעה.

אז מה היה? רפי, חבר ותיק משכבר הימים, לבוש בתכלת, דרגות על הכתפיים, הציג שקפים: "זה מה שכבר למדנו… זה מה שכבר קרה… הפיילוט הניב… זה מה שחושבים לעשות… " ומה דעתינו? מה חסר? מה עוד?

עצם הפניית השאלה אל חבורה של כ-27 איש – הניבה תוצאות. חלקן יותר, חלקן פחות.

כיוון שאינני יודעת מה מותר ומה אסור – אני ממלאה את פי מים בקשר לתכנים.

רוצה אבל לומר בקשר להתרחשות עצמה: אם ככה מוכן מרכז המנהיגות החדש שהקימה המשטרה ללמוד – אין שום סיבה שלא יצליח להביא משהו חדש, אחר, טוב מאד.ואם ניתן יהיה ליישם אפילו 10% של מה שעלה – הרווח הנקי הוא של המשטרה ושל כולנו.

אהבתי מאד רפי את הפנייה שלך אלינו, במלאות 20 שנה לאיפ"א, ואני מקווה שתרמנו.

אני – נתרמתי מאד. הרחבת את ידיעותי.

בעיקר למדתי: שהמשטרה יכולה להיות ארגון לומד.

הביזיון של קצב או הניצחון של א'?

בבוקר אני קוראת בעיתון שקצב בכל זאת יודה, כי מתגבשת עיסקת טיעון. הוא כמובן יודה במינימום. לא אונס, לא עבירות קלות יותר. סתם הטרדת עד, קצת מעשה מגונה ואולי פחות מזה.

כן, זה ביזיון גדול מאד. קודם כל שלו. אח"כ של מה שנקרא "צדק", אבל כמעט אף פעם לא היה ממש צדק.

 וביחד עם זה אני רואה כאן ניצחון גדול מאד של א' וחברותיה:

ולכן, אני מקדישה את דברי מכאן ועכשיו לא':

א' יקרה!

יופי שהגשת תלונה.

משתתפת בצערך על הסבל הרבה שנגרם לך.

 

כולנו הרווחנו.

אולי הבכירים חסינים יותר מאיזה פועל נמל זוטר, שלא לדבר על עולה חדש ו/או ערבי, אבל גם הבכירים נענשים.

 

 תחשבי על העונש שלו עד כה:

א. נזרק בבושת פנים מההיכל שאהב אותו.

ב. המידע נחשף וכל בית בישראל – יודע. גם הבית שלו. העולם כולו יודע.

ג. אף אחד לא יקבל אותו לשום תפקיד.

ד. הוא יהיה רשום בספרי ההיסטוריה, אבל בפרק שלא רצה.

 

 ועדיין יש בידיך הבחירה ללכת  לבג"ץ.

בטוח שלמדת המון. מקווה שתצמחי ותגדלי מזה.

 

מבחינתי – את יכולה להתחיל לכתוב את הספר שלך. יקנו אותו בארץ ובעולם. זה מה שהייתי עושה.

עלי והצליחי.

 

 

 

הפעילויות המרכזיות של יועץ – מוקדש לנועצת סודית

אנחנו יושבות ומשוחחת כרגיל. את עסוקה בחשיבה על התפקיד. לא ברור אם זה הולך לעזור, אבל אני שולחת לך את דבריו של מורי ורבי אדווין נייויס.

אם לא יועיל – לא יזיק.

אז מה הוא אומר?

הוא כותב על חמשת הפעילויות המרכזיות של מנחה/יועץ שעובד בגישת הגשטלט. להלן הן:

א. משתתף, בוחן ומחלק באופן סלקטיבי את מה שהוא רואה/שומע/מרגיש. תוך כדי כך מבסס היועץ את נוכחותו המקצועית.

ב. שם לב להתנסות האישית שלו עצמו (רגשות, תחושות מחשבות). משתף באופן סלקטיבי, ומבסס את נוכחותו המקצועית. 

ג. מתמקד באנרגיה אצל הלקוח: מחפש נושאים ו/או תופעות שלגביהם יש/אין ללקוח אנרגיה. תפקידו של היועץ לתמוך באנרגיה של הלקוח כדי שיקרה משהו.

ד. מאפשר קשר בהיר, ישיר, בעל משמעות בין החברים במערכת של הלקוח וגם בינו לבינם.

ה. עוזר לקבוצה להשיג מודעות מרבית לגבי המכלול של התהליך שהיא עוברת. עוזר לקבוצה לסגור יחידות עבודה ולהשיג סגירה סביב עניינים לא סגורים ונקודות בעייתיות.

הכתוב מתייחס לנשים וגברים – כאחד.

עוד ניתן למצוא בספר:

Organizational Consulting – A gestalt Approach, Edwin C. Nevis, 2001

לסטודנטים שלי בחוג לסוציולוגיה, חיפה

מסתיימת לה שנת הלימודים. היום שיעור הסגירה שלנו. ראיתי איך התחלתם עם חשש גדול להיכנס לתפקיד של יועצים בארגונים. אני רואה איך אתם מסיימים ויודעת: ההצלחה עוד לפניכם, והרבה הצלחה. קיבלתם תשומת לב אישית, ובתמורה – תרמתם לארגונים שאתם פעילים בהם. אין כיף גדול מזה – לדעתי.

מאחלת לכם המשך דרך פורה, עומדת לרשותכם תמיד.

ושוב, סיכום ביניים

מידי פעם אני עוצרת ושואלת: מה היה לי עד כאן? אני עושה את זה גם בבלוג. יותר ב-11,000 כניסות,  פחות משנה בבלוג.

מרוצה? כן. לא ציפיתי להרבה.

אוהבת את עצם הכתיבה. לומדת הרבה. למשל: מה פופולרי? מה לא? לפעמים ממש המומה. לא ברור לי למה פוסט מסוים זוכה בהרבה תשומת לב ופוסט אחר בכלל לא.

מרוצה מהאפשרות להתבטא. להביא את מה שאני רוצה. סוף כל סוף – יש לי את המקום שלי. ואף אחד לא מפריע לי להיות בו יותר טובה או פחות.

תודה לכל מי שעומד/ת מאחורי הכניסות.

סיכום ביניים הבא – במלאת שנה לבלוג.

 

שימוש בתרגילים במהלך הנחיית קבוצה

להלן מסקנות שהגיעו אליהם ליברמן, יאלום ומיילס (מתוך ספרו של ארווין יאלום, "טיפול קבוצתי: הלכה ומעשה", עמ' 462):

1. מנחים שהשתמשו בתרגילים רבים הם פופולריים בקבוצותיהם.

2. חברי קבוצות עם מירב התרגילים הגיעו לתוצאות פחותות באופן מובהק מחברי הקבוצות שבהן המנחים השתמשו במספר תרגילים קטן יותר.

מכאן נובע: אם את/ה רוצה להביא את הקבוצה לחשיבה שאת/ה  מנחה מוצלח/ת – חשוב להשתמש בתרגילים רבים מתוכננים מראש. אם את/ה רוצה להגיע לתוצואת טובות – חשוב לזכור שהסתמכות מוגזמת על טכניקת התרגילים – מרחיקה את התוצאה הרצויה.

אחד הדברים שלמדתי במהלך עבודה לפי גישת הגשטלט, שאין צורך בתרגילים מובנים ומוכנים מראש. הקבוצה עצמה יוצרת את האתגר ואם יש צורך בזה – גם את התרגיל. הכי חשוב (וגם על זה כותב יאלום), לראות את ה"כאן ועכשיו" ולעבוד מתוכו. ואם יוצא מזה גם תרגיל – יופי. אבל לא הכל – תרגיל.

אני מוצאת בין הסטודנטים שלי, אנשים רבים שמחפשים את התרגיל, כיוון שהתרגיל מוריד חרדות… מהמנחים. אומרים לי, למשל: "יש לך אולי תרגיל מתאים לפתיחה?"  בקבוצה – הרי ממש לא ברור מה יקרה… תמיד מחכות ההפתעות. התחושה היא שאם אני באה עם משהו שהוא ברור לי – יש לי עוגן. וזה נכון ולא פסול, רק צריך להיזהר מעשיית העבודה כולה – רצף של תרגילים.

 

 

רומן בעבודה

לפני הרבה שנים הגעתי למקום שבו עבדתי חודשים רבים, כיועצת. על ההתחלה פגשתי מישהי שהיה לה רומן עם המנכ"ל הקודם. מה יצא מזה? בסופו של דבר – לא הרבה טוב. המנכ"ל החדש שהגיע למקום, החליט שכישוריה לא מספיקים ושלח אותה לדרכה. לא ממש בפיטורין, אלא בצימצום התפקיד ובגימודו ואח"כ – נותר לה לעשות את הדברים הכי נבונים ולצאת לדרכה מ"רצונה".

כמה חודשים לאחר מכן, ראיתי איך מתחיל, בדיוק באותו מקום עבודה, רומן אחר. אחד מהאנשים בהנהלה, התחיל להיפגש עם אישה צעירה בתפקיד זוטר יחסית. נבונה מאד הייתה, וללא קשר אליו לקחה על עצמה עוד ועוד משימות והתקדמה.

בסופו של דבר – שום דבר טוב לא יצא מהרומן הזה גם כן.

יש אהבה בין אנשים, ואהבה פורחת גם בארגונים. 

לפעמים, לא תמיד, קורה והרומנים האלה מסבכים את החיים: של המעורבים וגם של הצופים.

בכל מקרה, הם בהחלט מעוררים את הרכילות ואת האדרנלין.

אין לי ספק שהנהלות צריכות לתת דעתן גם להיבט הזה של הקיום האנושי…

בית המשפט!!!?

הוא כנראה קם בבוקר, כמו בכל בוקר, התגלח, התקלח (אולי), התלבש, הסתכל במראה. שוב בחולצה לבנה, מכנסיים שחורים או אפורים כהים. עוד יום לפניו.

פגשתי אותו קצת אחרי 13:30, אם כי הוזמנתי ב13:00, הוא עדיין נראה כמו אחד שיצא מהמקלחת. קמנו לכבודו. הדגל היה מונח מאחורי גבו מגוהץ ונקי.

המהומה שהייתה בחוץ – התחלפה בישיבה שקטה על הספסלים. התובעת הציפורית עושה את התנועות שלה ומזיזה את הראש מצד לצד, משקפיים לעיניה. מגחכת ומגוחכת. רק עליה אפשר היה לכתוב מחזה שלם.

בערך 30 איש נשפטו באותו היום על חציית המסילה בצומת בית חנניה באדום. חברי קיבוץ שכן התארגנו ויגישו תביעה משותפת. אנסה להצטרף אליהם.

מעצבן כל כך שזה מגיע לבית משפט במקום להגיע למע"ץ, ולטיפול במקום. אין לי ספק שיש בעייה של הנדסת אנוש במקום. כשאני חולפת על פני הצומת בבית יהושוע אני שואלת את עצמי למה צריך היה שיהרגו כארבעים איש בשביל שיתקנו את המקום.

כמה אנשים יהרגו בבית חנניה?

והיו גם עבירות אחרות, והשופט רחום וחנון: זו גרושה ואם חד הורית והוא עוצר מבעדה לספר את כל קורות חייה הנוגים כי כולנו שומעים. זו עברה במהלך השנים 35 עברות תנועה ואין לה כסף. עורך דין מייצג לקוח שסועד את ביתו חולת הסרטן בבית חולים והביא איתו אישורים.  מרגש לראות איך השופט הזה שורד את היום יום שלו בכבוד ובאהבת אדם, מפעיל בכל פעם שיקולים וכובד ראש. אני לא הייתי עומדת בזה.

חבל רק שבכניסה, במפגש הראשון של האזרחים הבאים להתדיין עם הרשות, כזה בלגן. ואם לא יודעים להפיק חלק מהעבודה באמצעות האינטרנט או הטלפון, כבר יותר טוב לשבת תחת התומר.

מצפה לאיזו מהפכה קטנה ונעימה שם. יום יבוא…

 

 

ספרים מרתקים: אלגנטיות ומעשה בטבעת

קוראת עכשיו שני ספרים מדליקים, בו זמנית… ולכן קוראת לאט יותר. תוך כדי סיימתי גם את "לאכול כדי לחיות" וגם את ספרו של יחזקאל גלוזמן שעליו כבר כתבתי.

אז במבט מתוך אמצע הספרים: ממליצה על שניהם.

אלגנטיות, ספרה של קתלין טסרו, הוא ספר קיץ, קל לקריאה, מספר על מסע של אישה לתוך עצמה וחיי הנישואין שלה. יש כמה הפתעות, אבל בסה"כ – אישה יוצאת לבדוק מי היא ללא בעלה. ממליצה במיוחד לנשים, ולכאלה המחפשות את עצמן.

מעשה בטבעת, ספרו של אילן שיינפלד, דורש קצת  יותר, אבל לא הרבה יותר. ספר מעולה, נקרא בקלות, יש לו שפה מיוחדת שמזכירה את הימים של פעם במזרח אירופה, ואכן שם הוא מתחיל. סקס ויצרים ליד חיים שוטפים של יהודים בעיירות שלהם. מתוק מאד. ממליצה לקהל הרחב.

שיהיה קיץ תרבותי!  אכתוב עליהם שוב – כשאסיים.