פרישה מוצלחת

הסיפור שלי יכול להתחיל ב: לפני כמה שנים. 

פגשתי אותה עשר פעמים, בכל פעם 1.5 שעה. בארגון שבו עבדה, נתתי שרותי יעוץ של 1:1 שבמהלך הזמן נקראו קוצ'ינג, לאנשים רבים. יותר מעשר שנים אני באה והולכת שם.

ההתמודדות שלה הייתה: לפרוש או לא לפרוש.

היא עבדה יותר מארבעים שנה (לא מדייקת כדי שלא לזהות), מאז הייתה נערה. היו לה שני אנשים טובים שלימדו אותה את כל מה שאפשר היה ללמד, ואז שלחו אותה לדרכה ואמרו לה: עזבי אותנו, את צריכה לצאת ולמצוא לעצמך מקום אחר, אנחנו זקנים ואת יודעת כל מה שצריך לדעת.

היא עשתה את זה ועברה לעבוד בארגון שאליו עברה בסופו של דבר ל 40 ויותר שנים. השתלמה והתפתחה במקצוע, בנתה לעצמה את ביתה ואת משפחתה. נאמנה מאד לעבודתה, יסודית ויציבה.

עכשיו היא סופרת:

יספיק הכסף או לא יספיק?

ומה היא תעשה? יהיה לה יותר מידי זמן פנוי? לא יהיה? 

היא מרגישה שדוחפים אותה ודוחקים בה לצאת. היא צריכה לפנות מקום. ויש בזה השפלה. ולפעמים מדברים סרה בה ובאישיותה ואפילו במקצועיותה, ואין דבר פוגע מזה עבורה.

עצובה היא באה אלי, בלי חדוות פרישה. לפעמים, אני אומרת לה, צריך לצאת בכאב וצער, ואולי אפילו אי אפשר אחרת. ביחד בנינו טבלאות של "בעד ונגד" ומה לעשות אם, ומה היא מרוויחה ומה היא מפסידה.

היום היא סיפור של הצלחה: קודם כל נרתמה לעזרת בני משפחה שהיו במצוקה, אחר כך התחילה עסק קטן שבו היא ממשיכה לעשות את מה שהיא יודעת כל כך טוב.

פגשתי אותה ברחוב, והיא שמחה. "החיים יכולים להיות טובים, רגע לפני שהם מתדרדרים", אמרה לי. ועוד היא סיפרה לי שהיא ממשיכה את הפגישות איתי… בדימיון. בכל פעם שיש לה שאלה, היא מזמנת את עצמה לפגישה איתי, באותו בית קפה שבו נפגשנו, מביאה את הדברים ושומעת אותי "ושלא תחשבי שזה מצחיק, אני ממש שומעת אותך!". 

לפעמים צריך משוב כזה, לא מתוכנן, לא מוקפד, ככה סתם, מקרי, ברחוב.