אני לא יוצאת היום להפגנה.
קודם כל כי אין לי כח פיזי להצטרף להפגנות. בהפגנה האחרונה – היה לי קשה לעמוד שעות: להגיע בזמן שאומרים, לחכות לדוברים, ללכת כל הדרך עד למכונית שלי ועוד. אז אני מצביעה באינטרנט אם צריך וזה יותר קריר, פשוט, נח.
חוץ מזה, אני חושבת שנשים התקדמו. לא הגענו לסוף הדרך. לא שאי אפשר להמשיך ולשפר את מעמד האישה. לא שהגענו כבר למצב שיש שכר שווה לעבודה שווה, נשים בתפקידים בכירים, חיים ללא אלימות ועוד . לא ולא. עוד לא הגענו. אבל עשינו דרך ארוכה מאד ואסור לשכוח גם את זה בתוך ים הסחי שבו אנחנו שוחים עכשיו. חשוב לי לראות איפה הייתי ואיפה אני היום.
ב-1970, כשקמה התנועה הפמיניסטית בחיפה, לא היה עולה על הדעת של נשים שהוטרדו מינית לעלות על הבמה הציבורית. ב-1970 אנשים, ובעיקר גברים רבים, לא חשבו שזה לא בסדר להתחיל, כן עם קצת כח, עם נשים. והיה אפילו השיר "אם את אומרת לא למה את מתכוונת?".
זה לא המצב היום.
התיאור של האיבר הנשיאותי מתנוסס היום בכותרות של כל עיתון, כשהוא מנער אותו או לא. למסיבת העיתונאים הצנועה – הוא היה על סדר היום. הכרות אינטימית מאד עם נשיא המדינה.
נכון. הוא לא צריך לקבל דירת שרד. נכון, הוא לא צריך את כל מה שהוא אמור לקבל מתוקף היותו נשיא. הוא צריך להיענש.
ונכון: הוא נענש. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אולי לא לכלא כמו שהיה מקבל אולי בוזגלו, אבל לבירא מאד עמיקתא.
אז גם בגלל זה אני לא מפגינה היום.
עוד סיבה שאני לא מפגינה היום קשורה לזה שהוא הומלץ ע"י הליכוד. כולם ידעו איזה מין טיפוס הוא. אז איך קרה שהפשפש עלה למעלה?
אם הייתי מפגינה הייתי מפגינה נגד אלה שידעו ומינו אותו. אלה שחשבו שאפשר להתעלם ממה שעשה בתפקידים קודמים. אלה שחשבו שזו נורמה וזה בסדר. הייתי מפגינה נגד הליכוד ואני שומעת פחות מידי חרטה מצד אלה שדחפו אותו למעלה. ואיפה ש"ס שהכריעה את הכף? איפה היא הייתה אז ואיפה היא היום? הרי הם ידעו!!! כל אלה נעלמו מתחת לשטיח עמוק מאד.
אז, כן. אני בוחרת ורוצה לראות את הכוס המלאה. אני יודעת שאני יוצאת דופן בזה.
אתמול, במסיבת יומולדת לחבר יקר, לא היה אחד שלא חשב שהוא צריך לקבל הרבה יותר. גם לא הייתה אחת שלא חשבה שהוא עוד לא נענש דיו. הייתי די יוצאת דופן. להזכירכם: אני גם פמיניסטית.
ומה שאני בעיקר מרגישה הוא שבנות דורי – הצליחו עד מאד! אם הגענו עד הלום – הצלחנו מאד! כל הפגנה שאליה יצאתי עם חברות, כל שלט שצעק "הגוף שלי שייך לי" – הוא עכשיו מובן מאליו.
ורוצה לקוות שנצליח עוד.
מבחינתי – הנשיא הוא פגר חברתי, וכך הן גם הנורמות שאיפשרו לו לעלות למרות הכל. לי זה מספיק.
ורוצה שלנשיאות הבאה תעלנה להתמודדות נשים.
לי זה ממש יספיק!
החיים בארגונים 
יוני 30, 2007 ב- 9:32 pm |
הייתי בהפגנה עם מאיר ושלו ועילי ועוד אלפים רבים רבים. ונדמה שאיש לא ציפה לאלפים כה רבים – אפילו מערכת ההגברה המאולתרת שהקשתה על הנוכחים לשמוע את הדוברות והדוברים. ואהבתי את מעט הדברים ששמעתי ואפילו את יולי תמיר – שאולי ניסתה רק לצבור נקודות זכות פוליטיות ואולי אמרה מה שבאמת מרגישה כאישה וכשרת החינוך. והרגשתי שזה חשוב להיות שם. כך אמר לי גם קצין מילואים מחיל הים שלא ראיתי שנים – והגיע עם אשתו במיוחד מקרית אתא … הרגשתי שעלי לעשות זאת למען 3 בנותי… כך אמר לי כשהוא מניף שלט שהכין בבית…. וניצלתי את ההזדמנות לאמר לעילי בן החמש וחצי ,שוב, שהגוף שלו הוא שלו ושלאף אחד אין רשות לגעת בו ואם מישהו עושה זאת לא חשוב מי ומתי – שיבוא ויספר מיד.
יולי 1, 2007 ב- 1:22 am |
אני שמחה שהיית בהפגנה. אני חושבת שבהפגנה כזו צריך הרבה גברים. אני שמחה שפגשת קצין שיצא להגן על הבנות שלו מפני מניאקים עתידיים.
שמחתי לראות כמה אנרגיה יכול רעיון להביא.
אני שמחה שאתה מסביר לעילי שהגוף שלו שייך לו.
הגוף שלו שייך לו. וצריך לקוות שכשיגדל ויוכל להשתתף בתהליכים דמוקרטיים לא ימליץ ולא יבחר איש שלא מכבד את האחרים סביבו.
יולי 1, 2007 ב- 6:54 am |
גם אני חושבת שהתקדמנו המון בנושא הזה.
עצם העובדה שהפגנה כזו התרגנה לך תוך יממה, בלי כל אמצעי השיווק האגרסיביים של הגופים המושכים בחוטים, רק מפה לאוזן, מיילים וס.מ.ס.ים – זה מראה איפה אנחנו היום.
והעובדה שבאו לשם גם גברים.
וחשפו את האיבר הנישיאותי במלוא קלונו לעיני כל…
זה סוף ראוי לפשפש שכמוהו שהלך קצת רחוק מדי עם תחושת שכרון הכוח…
יולי 1, 2007 ב- 7:42 am |
זה נכון.
המודעות של הנשים – עלתה.
כוחן של הנשים עלה.
ועוד יותר מזה – יקרה.
ונכון שהיו גם הרבה גברים. וזה נפלא.
יולי 1, 2007 ב- 11:21 am |
ושכתי להגיד לך שהכותרת של הפוסט הזה היתה גדולה במיוחד.
אוגוסט 26, 2007 ב- 7:46 pm |
אני במקרה הזה כן הלכתי להפגנה והבמה והנואמים לא הספיקו לי ובסוף בחרתי לרדת יחד עם עוד נשים לחסום את הכביש ולצעוק"לא רמון ולא קצב צדק חברתי עכשיו".
וכן יחסית למה שהיה מצב הנשים יותר טוב, עצם האפשרות להעמיד לדין נשיא היא הישג, ההתנהלות סביב הפרשה פשוט חשפה לרבים מה נשים שמתלוננות על הטרדה מינית או אונס עוברות , אלו הכפשות וניסיונות לדה לגיטמיציה. ובמיוחד במקום עבודה יוצא שהן תמיד מפסידות ,הן אלו שצריכות לעזוב את העבודה ולהפסיד מקור הכנסה או קריירה.
לא פשוט בכלל , נשים עדין מוצאות עצמן נרצחות ומתמודדות מול אלימות.
וכן שוק העבודה אולי הצליח לתת מקום לנשים אך עדיין באותו תפקיד ניתן לראות שגבר מקבל יותר מאישה .
ולא נשכח שלנשים קשה יותר להכנס לשוק העבודה במיוחד אם הן מטופלות בילדים או חד הוריות.
וכן מאחורי דיכוי נשים מסתתר לו דיכוי כלכלי ורצון לשליטה על משאבים.
והכי קל לשרש נורמות וסטריאוטיפים לגבי נשים תפקידיהם ויכולתם ולשנות עמדות ודעות זה תהליך ארוך ומורכב.
נכון התקדמנו מאז החלו נשים פמינסטיות בחיפה להאבק ולפעול ולהשמיע קולות אחרים. אך המצב החברתי של היום מראה שעדיין הדרך ארוכה , כי מאבק פמינסטי אמיתי הוא לא רק למען נשים מסויימות הוא למען כל הנשים וכל הגברים ולמען צדק חברתי.
אוגוסט 27, 2007 ב- 5:00 am |
אני מרגישה כמו ארכיאולוגית: אני ובני דורי הורידו שכבה נוספת במאבק הארוך. עכשיו תורן של נשים צעירות יותר, ואת כנראה ביניהן. תזכרי: לשמור על הכוחות שלך!