הגיעה השעה, הבדיקות מוכנות.
בן זוגי היקר, יקר לי מתמיד. אנחנו יושבים על הכסאות שליד החדר הנכון. יש תור גדול מאד של אנשים. מידי פעם יש גם התייעצות עמיתים שלחלקה אני נחשפת "ראית באיזה מצב…? כן, קודם הקרנות ורק אח"כ הניתוח.. ובסוף היא תחלים…!".
הם לא מדברים עלי, אני שומעת את שיחות המסדרון שלהם, נחשפת לצרות של אחרים. לא כל כך שמים לב אלינו, אם כי נדמה לי שהרופא שלי, כפוף משהו, שערו אפור ומסורק הצידה, לא כל כך משתף פעולה עם הדובר הצעיר והנלהב.
אני מתקדמת לאט על פס הייצור…
אנחנו נכנסים. "גב' בן זיו, שבי בבקשה…". החלון פתוח רחב, וריח הסיגריות עומד לו חזק באויר. אני שמה לב, אבל לא כל כך איכפת לי. מה לי ולריח של סיגריות, עכשיו.
הוא מעיין בשקט בתוצאות ולא אומר מילה. מסתכל שוב ושוב, מבקש מסמכים. אח"כ הוא מבקש שאגש לפרגוד "אני רוצה לבדוק אותך". אני יושבת, נשכבת, עומדת, מרימה ידיים, מורידה אותן, ונענית לכל הוראה. ממושמעת. הוא מתמקד בגישושיו במקום אחד.
"דוקטור", אני אומרת, "מתי תגיד לי מה קורה… אני כבר מבינה מזה שאתה לא אומר… לא תשאיר אותי במתח…, נכון, אני צודקת…?".
"הכל יבוא על מקומות בשלום ובזמן. תתלבשי בבקשה ונדבר…"
אני יודעת. מרגישה שקשה להתלבש, מתבלבלת עם השרוולים.
אני מתיישבת. היקר שלי מחזיק לי את היד. היד שלי לחה והוא מחזיק אותה ברוך. נשמה טובה כזו שאלהים העניק לי במתנה.
ומכאן הפרטים פשוטים: "כן, תוצאה לא טובה… אבל הגידול קטן יחסית… תהיה שנה קשה ובסופה יהיה טוב…".
לא יודעת למי קשה יותר, לי או לרופא. ענן יושב לי בראש. לא כלום. כלום.
"הניתוח בעוד חודשיים… בערך… כן, בוודאי שאת יכולה לצאת למקסיקו ולחזור… מבטיח ששום דבר לא יקרה מזה… קיץ וחגים ואין רופאים… אין ברירה… לחכות…".
הבנתי שיהיה הכל: ניתוח, הקרנות, כימותרפיה, תרופות. ברוך השם שחשבתי שיהיה יותר גרוע משהיה בפועל…
בחוץ, דבר ראשון שאני עושה הוא הטלפונים: בת אחת בארץ, שנייה בחו"ל. מדווחת לבת הישראלית שלי. מקבלת טלפון מיידי מהאמריקאית שלי. בנות שלי אהובות. נשים צעירות. מנסה לא להדאיג. מספרת שהגידול קטן. אני מתארת לעצמי שאיך שאני מורידה אותן מהקו, הן ממשיכות ומדברות אחת עם השנייה.
אח"כ אני אומרת למי שאהבה נפשי, שאני מבטלת את מקסיקו. לא רואה את עצמי עובדת כרגיל, בחו"ל, רחוק מאוהבי. אהיה במתח. כשנחזור אשלח מייל:
"Sorry, I will not come.."
חוץ מזה אנסה לבדוק אם אפשר להקדים. לא איכפת לי בית החולים. רק שיגמר. לתקתק אותה.
"מה תרצי שנעשה?… את רוצה הביתה?… בית קפה?…"
"מה פתאום? אנחנו צריכים להגיע לקבוצה…" הקבוצה היא קבוצה של סבים וסבתות לילדים אוטיסטים. יש לבן זוגי נכד אוטיסט. אנחנו נוסעים לשם. בקבוצה שתי מנחות שהן עו"ס, בנוסף יש עוד שתי סבתות שהן פסיכולוגיות. אני שקטה מאד. מישהו שם לב. אני מספרת ואומרת שזה לא שייך לקבוצה, מתנצלת שבכלל מעלה את זה.
"הכל שייך לקבוצה", הם אומרים. המפגש מוסב אלי.
ואח"כ יוצאים הביתה ומתחיל פרק חדש בחיים שלי, שלנו.
להפתעתי, ישנתי טוב.
החיים בארגונים 