בספטמבר 2003, קיבלו החיים שלי תפנית. יצאתי למסע חדש. לא היה זה מסע שעל שכמותו לא שמעתי, אבל הפעם הוא היה שלי. שלי ושל בני ביתי.
עד כה – אני מנצחת. אני מרגישה מצוין וחזרתי למסלול הקבוע והעמוס של החיים.
מה שהשתנה הוא המסלול הקבוע שהתווסף, של בדיקות שתמיד, תמיד, מביא איתו איזו חרדה קטנה. היום – יום כזה: עוד בדיקה אחת מיני רבות.
אני חושבת שמידי פעם אכניס כאן משהו בקטגוריה של : "יומן הניצחון שלי".
מאחלת לעצמי תוצאות משעממות.
החיים בארגונים 
יולי 23, 2007 ב- 4:56 am |
מקווה שכמה טיפות של אהבה אליך ואל מה שאת, ואל מה שאת מייצגת – עשויות לעזור. מקווה אכן שיהיו לך הרבה שנים של בדיקות עם תוצאות משעממות.
יולי 23, 2007 ב- 5:22 am |
תודה על האהבה. אין כמו השיקוי הזה שאתה מביא. כמה טיפות ממש מספיקות!
ואמן – על השאר.
יולי 23, 2007 ב- 12:53 pm |
חיבוקים וים אהבה ממני
לרגע אחד
שנראה לאחר ,הזר, כסתמי ,
ועבורך הוא "לוקח את הנשימה" לשניה חשובה
שאחריה חוזר השקט הפנימי
שכה מיחל לו כל אחד שמכיר משהו
מהסטואציה הזו.
רק טוב .
יולי 23, 2007 ב- 2:52 pm |
אתי, המון הצלחה, והמשיכי עם האופטימיות – זו סגולה לבריאות
יולי 23, 2007 ב- 4:00 pm |
תודה, תודה, תודה.
יולי 28, 2007 ב- 4:04 pm |
אני כבר יודעת שניצחת
ובכל זאת תמיד מתגנב החשש הקטן
יולי 28, 2007 ב- 5:51 pm |
נכון. יש כאלה שהוציאו להם כרטיס צהוב, ממש כמו במגרשי הכדורגל. אבל בניגוד לכדורגל שבו המשחק נמשך 90 דקות, הרי ואצלי ואצל שכמותי – זה כרטיס לשארית החיים, ולא בטוח מתי השופט מממש את האיום…
יולי 28, 2007 ב- 6:25 pm |
נכון
אבל בינתיים איזה נצחון זה… אהה?
נצחון גדול מאד.
יולי 29, 2007 ב- 4:31 am |
מה שנכון, נכון.