ראשון לספטמבר 2003

כמו תמיד, נקרא שמי ואני נכנסת. טכנאית, אישה חביבה מאד מבקשת ממני להשאיר את הבגדים בפינה ולהתקרב אליה. אני עושה כדבריה. היא מצמידה אותי למכשיר הקר, מצלמת מכמה זויות, קודם מצד שמאל, אח"כ מימין, ואח"כ עוד צילום אחד או שניים. עכשיו אני מתלבשת ומחכה בחוץ עד שפקידת הקבלה תקרא בשמי ותתן בידי את התוצאות. אבל הפעם זה לא כך. הטכנאית קוראת לי שוב ואומרת שהרופאה מבקשת עוד צילום או שניים. כואב יותר, אבל אני מתאפקת.

כן, כבר חושבת שאני מבינה, אבל משהו פלסטי נעמד ביני לביני ומונע מבעדי להרגיש. שוב אני מחכה בחוץ.

הרופאה, ד"ר סרודיו יעל, אישה מקסימה ורבת חן ואמפטיה, מזמינה אותי לחדר שלה. "תהליך חשוד שאתית" כתוב בנייר. היא אומרת לי שזה קטן יחסית, וצריך להמשיך ולבדוק. לכן, ממש על המקום אני מתבקשת לעבור גם אולטרסאונד.

בסופה של פגישה נקבעת פגישה אצל הכירורג. צריך יהיה להחליט על ביופסיה.

בחוץ, הכל כרגיל. המכוניות חולפות בכביש, זוגות הולכים לראות הצגה ב"הבימה". אני יוצאת למכונית, ומחייגת, בסיבוב מחכה לי שוטרת ורושמת לי דוח. דיברתי ללא דיבורית. לא מעניין אותה כלום, ובצדק. 

אני מסכמת לעצמי שאחזור הביתה עם שני דוחות: אחד מהמשטרה ואחד מאלהים.

בחוץ קריר, ימים ראשונים של סתיו. 

5 תגובות to “ראשון לספטמבר 2003”

  1. יהודית Says:

    זה הזכיר לי את השיר של ביאליק:
    "השמש זרחה/ והחיטה פרחה / והשוחט שחט,

    זו התפאורה של הדרמות הגדולות של החיים.

  2. benziv Says:

    את רואה, הפוסט הזה מתאים לבלוג? לא יודעת…

    ובעניין הדרמות של החיים, את צודקת. הן בדרך כלל מתרחשות בתפאורה של היום יום. שלא כמו האירוע שבו נהרג אילן רמון. כאן הייתה דרמה בתוך מסגרת דרמטית.

  3. יהודית Says:

    פעם נסעתי במכונית ודברתי בטלפון ובכיתי מאד בגלל השיחה.
    עצר אותי שוטר ואמר לי: "תפסיקי עם ההצגות האלה, זה לא עובד עלי, עשית עבירה…" (כבר לא זוכרת מה עשיתי)
    ומה את חושבת? בלי להניד עפעף הוא תקע לי דוח…
    כשניסיתי להגיד שאני בוכה בגלל משהו אחר, הוא אמר בטו מזלזל שהוא כבר מכיר את כל הסיפורים…

  4. מירה Says:

    היומן לניצחון הוא יומן טוב.
    ההסטוריה הזו נראית אחרת כעת….
    כשקראתי , קראתי פעם 1.
    ושוב לאחר התאריך והכותרת, קראתי שוב אך בדרך שונה.
    רק בטוב !

  5. benziv Says:

    יהודית יקרה!

    נכון.
    אפשר להבין את השוטרים. אני מאמינה שהם שומעים הרבה סיפורים.

    האמת שלא כל כך איכפת היה לי מהרפורט הזה. הרפורט של אלהים הדאיג יותר וגם גבה הרבה יותר כסף. לא היה לי ברור אם זו הוצאה מיידית כמעט להורג או לא… ואני לא חושבת שאני דרמטית מידי…

    ומירה יקרה!
    כל יום שעובר אני רואה אחרת וכנראה גם משנה. בסוף, אזכור איזה סיפור שמה שקשור למציאות, בו, הוא מקרי בהחלט…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: