Archive for יולי, 2007

שושן חבוי

יולי 22, 2007

אני אוהבת לגלות.

אני יושבת איתו במתחם הגדול, מאוורר גדול משיב עלינו רוח, כי חם לנו. אנחנו לא רואים אף אחד, כי כולם למטה, עובדים. מים קרירים מקלים גם הם.

הוא מתחיל לדבר. אני מקשיבה. קשה לשמוע שוב ושוב כמה החיים קשים, והם באמת קשים לו. לא רק בגלל המציאות אלא בעיקר בגלל האדם שמאחורי התפקיד.

יש לו הכרות עמוקה עם העולם שבו הוא מתפקד. אין כמעט איש שיודע יותר ממנו. וכן, הוא הולך ומתבגר. וכנראה שמה שהיה ומה שעשה – לא יהיה עוד.

אז מה? להתכונן לעזיבה?

כן. אם הוא רוצה בכך. אבל הוא לא רוצה, אם כי אם זה יקרה – הוא יקבל את זה.

ואם ככה, מה נותר לו לעשות? והאם בכלל נותר?

בהחלט כן: לבנות את התפקיד שלו מחדש. אין כמוהו יודע את התשובה לשלוש השאלות:

א. מה צריך הארגון?

ב. איך כדאי להשיג זאת?

ג. איך הוא עצמו יכול להשיג זאת?

עיניים סקפטיות מתבוננות בי. אני יודעת: לא כל אחד יכול לחלום וליזום. אבל אני גם יודעת: זה נחוץ מאד בשביל ההישרדות. כל אחד הוא שושן, יש כאלה שחבויים יותר, יש שחבויים פחות. הוא חבוי אפילו לעצמו.

מקווה מאד שימצא את השושן שבו, ויאפשר לעצמו עוד פריחה אחת.

 

 

ערב על שפת הירדן

יולי 21, 2007

הערב יורד. הג'יפ מקרטע בגבורה על פני מהמורות, ואולי לא צריך גבורה בשביל זה, כי ככה הוא בנוי ובדיוק לעניין זה. ברור שהגענו כשאנחנו רואים את המכוניות האחרות כבר חונות בשוליים. אש קטנה בוערת וילדים מספקים זרדים. תפוחי אדמה בנייר כסף כבר מחכים בפנים. המחצלות פרושות בין העצים הגבוהים, הכיסאות יוצרים חצי עיגול. אורות שמופקים ממצבר המכונית תלויים מעל לראש.

אני מכירה חלק מהאנשים. המבוגרים שביניהם  צעירים ממני בכעשרים שנה לפחות.

אני כבר יודעת את מקומי ומתיישבת בשקט יחסי על אחד הכיסאות. כאן לא ישאלו אותי שאלות, כאן אני לא יועצת של שום דבר. כאן אני אימא של, סבתא של. 

העיניים שלי לא מפסיקות לבלוש, במיוחד אחרי הקטנה שמלאו לה כבר שנתיים ועכשיו היא צועדת לה בטוחה וערומה בתוך אפיק היובל. כשהיא נעלמת אני קמה ויוצאת אחריה. חבורה של ילדים מזדנבת, מחפשת סרטנים, מוצאת צרעות.  אומרים לי שהן לא תעשינה כלום אם לא תהינה מאויימות. אני מקווה.

זיו קופץ להביא יין, כי אי אפשר בלי. הבשר הטוב נעלם עם התירס, הסלטים והפסטה. במבה הלבנה אוכלת את השאריות בתענוג, ומתפנה לנבוח על מטיילים אחרים.

מאוחר יותר בערב יבואו הקרפדות לצרוח את שיריהן, חרקים קטנים יתפסו באורות. הרוח תנעים ותשכיח את חום היום. הילדים כולם רטובים ומלוכלכים. צריך יהיה שלא ירדמו להם בנסיעה כי עוד מעט מגיעים.

נדמה לי שאפשר היה להתחיל בתמונה הזו – סרט.

שלווה.

שישה סודנים, חמישה ישראלים – בית אחד בירושלים

יולי 20, 2007

רק לעיתים רחוקות אני נהנית מהעמוד הראשון של העיתון. זה קרה לי היום.

בתוך כל העיסה הדביקה של שלום או מלחמה, קיץ לח, דוחות, מעשים מגונים וכל מיני בישין אחרים – מתגלה ביופיה הרוח. משפחה ירושלמית מאמצת משפחה סודאנית. חולקים בתבשילים. חולקים בכל. חדרי ילדים מתפנים לטובת האורחים. אין כמו העשייה כדי להוביל ולהראות דרך. מנהיגות שבאה מלמטה.

ממש נהניתי לקרוא על מעשיה של משפחת גל והלוואי ויכולתי אני לעשות כמוהם. שירבו כמותם.

"נו, שכבר יגלו אותי"

יולי 19, 2007

הפנטזיה "שיגלו אותי" – מיושנת ולא עוזרת. היא במיוחד לא עוזרת – כיוון שגם כך קשה למצוא אותך. את ממש טובה בהסתתרות!

אין ברירה, חביבתי. צריך לעשות מעשה ולעלות על הבמה.

כבר חשבת ועבדת על המוצר (שהוא את ויכולותיך), כבר פיתחת אותו הרבה (גם אם אפשר עוד – עד 120).

מה שלא עשית: לא חשפת אותו מספיק. לא שזפה אותו השמש, עיני המתבוננים לא ראו אותו, ואוזני המקשיבים לא שמעו.

עכשיו הוא הזמן!

שיהיה בהצלחה!

ממסקנותיהם של אלופים בשינוי

יולי 19, 2007

היום יצא לי לדבר בשתי מסגרות שונות על שינויים.

להלן כמה מסקנות חשובות:

א. התמרה (transformation) – היא תהליך חוזר ונשנה, אפילו אינסופי – ולא תהליך חד פעמי.

ב. מצויינות ביצועית איננה יכולה להיות יתרון קבוע לאורך זמן.

ג. בחינה מדוקדקת של מעשינו ומחשבותינו מגלה שאנחנו לא ערוכים לעתיד.

ד. האתגר הניהולי הוא להיות מעורב באופן קבוע בשינויים מתמידים בכל הארגון.

ה. מנהיגים לא נולדים או נעשים – כדי להנהיג בהצלחה, הם חייבים לקבל ו/או למצוא הזדמנות, להשיג תמיכה של הארגון ולהצטייד בנחישות רבה.

ו. אנחנו הרבה פחות גלובליים בחשיבתינו משהיינו רוצים.

 וכדי להצליח להכניס שינויים כאלה ו/או אחרים צריך הרבה סבלנות, הרבה הבנה של טיבם של אנשים ושינויים…

הצלחה: אימון לפי גישת הגשטלט

יולי 18, 2007

לפני ימים אחדים עוד התחבטתי איך משווקים את הסדנא.היו לי חששות…

http://www.ippa.org.il/index.aspx?id=1830

ובכן: הסדנא היא עובדה קיימת. יש סדנא. הזדמנות אחרונה למעוניינים להירשם.

מה יצא לנו?

רמת נרשמים גבוהה מאד. כל אחד/ת נבחר/ה כמו בפינצטה, אחרי תיחקור של: מה למדת? במה יש לך תואר שני? אחרים נבחרו על סמך הכרות.

עכשיו נותר לדאוג לפיצ'יפקס כגון: לעזור לבאים לקבל ויזות (לא ידעתי שדרושה ויזה למבקרים בארץ שמגיעים מתורכיה).

יום אחריה – אכתוב סיכום.

ועד אז, קצת אויר לנשימה והמשך עבודה רגועה.

 

רמות עבודה בקבוצה ובארגון

יולי 17, 2007

עניין רמות העבודה הנבחרות הוא נושא חשוב מאד ליועץ הארגוני ורק לעיתים מקדישים לו מספיק זמן.

יועץ ארגוני צריך לשאול את עצמו שאלות כגון: עם מי אני בוחר לעבוד בתוך הארגון? באיזה גבולות? מה יביא את התפוקה המירבית?

והתשובה יכולה להיות שונה:

א. בחירה בעבודה תוך אישית. עבודה ברמה זו יכולה גם להתרחש ללא קבוצה צופה, במפגשים של אחד על אחד וגם במסגרת של קבוצה. לפני שנים היה מאד מקובל לראות מנחים העובדים בקבוצה, כשמידי פעם איש או אישה אחת מתנדבים "לעבוד". הם יכולים לשבת במקומם או להיכנס פיזית למעגל. השאלות יכוונו לתוך האדם: לרגשות שלו, למחשבות, להרגלים, למשפחה, לחלומות, ליחס שלו לגוף ועוד.  הקבוצה רק תצפה, ובמקרים מיוחדים גם תוכל להביע כמה מילים לסיכום התהליך. זה מקובל יותר אצל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים.

עבודה ברמה אישית ותוך אישית יכולה גם להיערך, ופעמים רבות היא אכן נערכת כך – ללא קהל.

גבולות העבודה הם בתוך האדם. שם המוקד. לשם מכוונים. ההתערבות יכולה להיות כזו: "אני שומעת שאתה מתייחס לשני חלקים: החלק שרוצה לפרוץ קדימה והחלק שעוצר. את יכול לתאר קצת את הדיאלוג ביניהם?"

ב.בחירה בעבודה בינאישית: כאן המוקד של העבודה הוא בקשר בין א' לב' כש-א' יכול להיות המנחה עצמו. כלומר גבול העבודה היא בין שני אנשים או בין איש וקבוצה. התערבויות מקובלות יכולות להיות: "א' האם תוכל להגיד לב' מה אתה חושב על הקונפליקט שהתפתח בין היחידות שלכם"? או התערבות אחרת: "אני מסתכל עליכם ורואה שיש עוד דברים שכנראה לא נאמרו, האם אפשר לבקש שתקחו את הדקות הקרובות לבדיקה ובחינה של כאלה?"

ג. הבחירה יכולה להיות עבודה ברמה קבוצתית. הקבוצה היא הגוף שאיתו ועליו עובדים. הוא המוקד. היחסים של כולם עם כולם, הנושאים שעולים, ועוד. לכן התערבות יכולה להיות: "אני מבקש שהקבוצה תסתכל מסביב, תבדוק את צרכי העבודה שלנו היום, וכל אחד בתורו יכול לגשת ללוח ולרשום אותם". או "להערכתי הקבוצה מעלה בקלות את נושאי הקונפליקט בחדר, אבל נמנעת מלדבר על נקודות של הסכמה", או: הקבוצה עסוקה בפתרון בעיית המנהיגות".

ד. הרמה יכולה להיות ארגונית. כל הארגון משתתף בתוך תהליך שמועבר ע"י יועצים. ההתערבויות הן ברמת מקרו. דוגמאות לתהליכים כאלה ניתן למצוא בעבודה בשיטת "המרחב הפתוח" כאשר כל הארגון יכול להתכנס ולעסוק בהעלאת שאלות וביצירת מענים לשאלות הללו. הרעיון הוא להעלות את המודעות של הקבוצה הגדולה ביותר של אנשים, האפשרית, ולהניע לכיוון פתרונות שנגזרים מעבודתם. גם חלוקה של שאלונים לכלל ארגון עובדת ברמה הכלל ארגונית.

ועוד כמה הבנות:

א. עבודה בכל אחת מהרמות משפיעה על כל הרמות האחרות.

ב. במהלך סגירת העבודה חשוב לסגור את העבודה בכל אחת מהרמות שבה התרחשה העבודה.

עבודה מוצלחת!!!!

מוצא המינים ומוצא המותגים

יולי 16, 2007

את הספר "מוצא המותגים" קיבלתי בכנס איפ"א. רק עכשיו התחלתי לעיין בו ואני ממש מתפעלת מההסבר הפשוט אך גאוני למה שקורה בשוק. הרעיון המרכזי של הספר נשען על תורת האבולוציה של דארווין, שאומר שהגורם המשמעותי ביותר בהתפתחות היקום הוא המנוע המשולב של הסתעפות וגיזום. די אם נוסיף לגזע ענפים בריאים ובעלי סיכוי לשגשג, ונגזום את הענפים המתים – בכדי לשבח את ה"עץ" שלנו.

אם נשנה את המילה "ענפים" ונחליף אותה ב"קטגוריה", נוכל להתחיל לחשוב שיווק. יוצרי הקטגוריות הם אלה שזוכים בתהילה, בתנאי שהם עושים את זה בזמן הנכון, כשהשוק והמוצר – בשלים.

אני חושבת על הפיתוח הארגוני שהוא ענף שצמח אולי מהפסיכולוגיה ועל ההתפצלויות שעשה. אני חושבת על האימון של היום כעוד התפצלות אחת בתנאי שישמרו אותה מפני מפני כל אלה שיודעים להיות מאמנים כי הם "עברו משהו", ללא הכנה והכשרה מספקת.

אני נזכרת בסדנא שהתקיימה בקליה, ועסקה באימון לפי גישת הגשטלט. אף אחד כמעט עוד לא היה מוכן לזה כאן, ומי שהיה מוכן – דווקא הרוויח. אבל אני הגדרתי את הנושא כחסר סיכוי להתרומם כאן, ובעצם עזבתי ענף מבטיח כי השוק המקומי לא היה בשל…

אמשיך לקרוא בספר המעניין של אל ריס ולורה ריס.

מידי פעם אביא משהו.

 

רגע פרטי של נחת רוח

יולי 15, 2007

סופו של יום חם מאד. השמש כבר לא במרכז השמיים. כמעט ערב, אבל יש עוד אור יום שיספיק לפארק הסמוך.

אני מציעה לנכדים שלי להצטרף אלי. כולם באים. חוצים את הכביש בזהירות. הוא לא סואן, ואני יכולה להוריד מתח, ולהתקדם. חבורה של ילדים מתקדמת לפני. הגדול בן 11.5 הקטן יהיה בקרוב בן שנתיים, ארבעה בנים, שתי בנות. אני מסתכלת ורואה שאין אף אחד בגובה דומה. הם צועדים קדימה. אין להם בשביל מה למהר. יש להם רגע של שלווה.

אני צועדת אחריהם ומרגישה את החיוך על פני. נזכרת באבא שלי שהיה קורא לנכדים בשם "ריבית". אוהבת את מה שיש לי. יותר טוב מכל דבר אחר שצברתי במשך החיים.

הם לא שמים לב אלי. יש להם אחד את השני. שני הגדולים איכשהו באמצע. הם גם משגיחים על הקטנים.

רגע לפני שהם מתמלאים בחול, רגע לפני ששניים מרגישים לא טוב אחרי הסחרחרה, רגע לפני שהשמש שוקעת ומגרשת אותנו הביתה – אני צועדת אחרי הנכדים ויש לי חיוך גדול ורגע פרטי של נחת.

סיפור על אהבה ומוות

יולי 14, 2007

היה היה איש. לא היכרתי אותו ואת שמו שמעתי לראשונה אתמול.

הוא אהב אישה. אותה היכרתי בצורות שונות ובמקומות שונים מזמן ("מזמן" = זמן לא מוגדר).

הוא איננו עוד. ככה סתם, כשהלך להכין קפה לאחרים נפל ולא קם.

אומרים שהיה איש טוב, כלומר זה מה שהיא אומרת לי. היא מספרת מעט ממה שעשה והוא כנראה עשה הרבה.

עכשיו היא לבדה. 

לבדה היא מתכסה בשמיכת הקיץ הקלה, לבדה צועדת בשביל והוא לא יבוא מולה. 

לבדה היא מגלה את האשליה הגדולה שהחיים הם משהו שאפשר לייצב אותו.

ביחד רקמו את סיפור האהבה, לבדה היא רוקמת את סיפור מותו.

ל ב ד ה.