הכתבות שקראתי/שמעתי היום ב"הארץ" וברשת ב' – על מערכת החינוך – העציבו אותי מאד. כי: אם אין כאן חינוך טוב, אז מה יש כאן בכלל?
ואולי בכלל הייתי צריכה לשמוח? אולי זה הרגע שבו ההרס כבר כל כך גדול – מתחילים לבנות מחדש? אולי זה כמו בבית, שאחרי שנים של הזנחה, מישהו יקום ויגיד – בוא נראה מה אפשר להציל/לשקם ומה שאי אפשר נהרוס, ונראה גם מה אנחנו רוצים לבנות – ונבנה.
שמעתי את רחל רבין, ממנרה. הדברים שלה, העמדות שהשמיעה – היו לי לנחמה.
שמעתי את אולמרט שאומר שיתווספו 8000 כיתות, בייחוד במגזר הלא יהודי – וחשבתי שהגיע הזמן.
ואולי כדאי שאולמרט יזמין את רחל רבין וישמע מה בפיה, ואז תהיה לי נחמה גדולה.
אוגוסט 26, 2007 ב- 10:25 pm |
יש הרבה מקומות של חנוך טוב ואיכותי
אבל בגדול, כמערכת, זו רעה חולה
אוגוסט 27, 2007 ב- 4:57 am |
עצוב מאד. בעבר הרחוק שלי, הייתי מורה חיילת. הרצון לנצח את הבורות ולהצעיד ילדים קדימה היה גדול. עבודת ההוראה הייתה קדושה בעיני. וגם… קשה. בסופו של דבר לא המשכתי בה. אבל באמת שיש שם המון מקום לאנשים מיוחדים.