אוקוטבר 2003. יצאנו מבית החולים ובדרכינו עצרנו בקניון של רמת אביב.
הזוי. כולם קונים, רצים מפה לשם, ואני נזהרת שלא יפגעו בי, שלא יתנגשו בי. להפתעתינו – פגשנו גם חברות ושתינו קפה, ואח"כ התחילו הימים המנומנים שלי. אחרי יום אחד של פינוקים, נשארתי לבד. ישנה רוב הזמן, בוהה בטלויזיה, נכנסת לאינטרנט וממשיכה לאסוף כל פיסת מידע רלוונטית. קוראת שוב ושוב בספרים שקניתי מיד כשידעתי.
מנגנון ההגנה שלי: הרציונאליזציה. אני צריכה לדעת ולהבין כמה שיותר. כשחברה חלתה העברתי לה את כל הספרים. להפתעתי היא לא רצתה בהם. אצלה זה עובד אחרת.
עכשיו נותר רק להחלים, להתחזק ולהתכונן לתוצאות ולמשמעותן.
מזל שאפשר להתנמנם ככה.
שלווה גדולה ירדה עלי. לא ברור למה.
כולם יודעים. הבית שלי נעים. אני מקפידה שיהיו פרחים טריים באגרטל או שניים, אני מדליקה נרות שתהיה אווירה. הזדמנות לחופש. הזדמנות למיילים. לחברים. למשפחה.
מודה לאלהים שאני נתמכת על ידי אוהבים.
כשאני מתחזקת, אני משנסת מותניים ומחליטה לעשות ככל שניתן ליד המחשב: מטפלת בענייני איפ"א, כותבת, משוחחת עם לקוחות ולאט לאט מתחילה לקבוע פגישות ולחזור לשגרה. אפילו חוזרת למסע הבוקר היומיומי שלי עם חברה. על החברה הזו צריך פרק נפרד…
הימים עוברים בהמתנה.
החיים בארגונים 
אוגוסט 27, 2007 ב- 9:51 am |
בזמנים כאלה פתאום השגרה נראית כמו ארץ כיסופים
הכמיהה שהיא תחזור להיות החיים עצמם – היא גדולה
היה לי משהו נעים בקצב שאפשרת לעצמך
להיות בתוך ההמתנה
אוגוסט 27, 2007 ב- 7:49 pm |
אני מתפלאת כמה שאני לא יכולה להרשות לעצמי קצב כזה אלא אם כן אני חולה/מחלימה… וזה חבל מאד. היום למשל, פגשתי אישה בת 36, כל כך חיה בקצב אחר, והתפלאתי לראות ולהיוכח שאפשר גם אחרת.
אוגוסט 29, 2007 ב- 9:20 pm |
זה נראה לי יותר עניין של אופי
גם אני לא מסוגלת לחיות כך
מד שני כשלא היתה לי ברירה בקיץ – נכנסתי לזה ומאד נהניתי