מעמיקים את הבשורות

אוקטובר יכול להיות חודש ארוך ואיטי. כך הוא נמשך לו באותה שנת 2003.

ושוב ישבתי לי בחדר המתנה, ביתי לידי. אנחנו מדפדפות ב"לאישה" ועיתוני חדרי המתנה אחרים. יש גם פליירים של האגודה למלחמה בסרטן. מגוון. נשים נכנסות ויצאות. ממש לפנינו שתי תאומות כבנות שבעים. באמת דומות. נכנסות ביחד, יוצאות ביחד ולכל אחת התיק שלה.

אני חושבת על מה שאנחנו לא מדברות, בינינו. היא הבת שלי. אני אימא שלה. מה זה אומר?

אחר כך אנחנו נקראות פנימה.

קודם כל התוצאות, אומרת לי הרופאה הצעירה, המיומנת והמאד נעימה. בסוף המפגש כשאני מספרת לפקידת הקבלה שהיא רופאה מצוינת וגם נעימה היא מספרת לי שהיא מצטיינת המחלקה. אין לי מושג מה זה, אבל הרגשתי טוב בידיה של המצטינת.

"יש לי חדשות טובות יותר ופחות טובות, ממה נתחיל?".

אני מבקשת להתחיל מהטובות. "הבלוטות נקיות, הגידול הוצא בשלמותו". אני יודעת שזה חשוב מאד. לא ברור לי אם אמלט מהכימותרפיה, אבל נדמה לי שזו ההתחלה. המשמעות: בלוטת הזקיף וכמה אחרות, שהן הראשונות לסמן כשהגידול מפושט – לא נגועות. אין צורך בניתוח נוסף, כזה שדיברו עליו בהתחלה. הכל – בחוץ. וזה הכי חשוב בשבילי באותו הרגע.

עכשיו עוברים לפחות טובות: הגידול קצת יותר גדול משחשבו, סוג הגידול הוא כזה שהוא די אלים.

אני שואלת אם אני בשלב 1 או 2, והרופאה מתחמקת ואומרת שתלוי איך מודדים ושזה לא כל כך חשוב, והכל יחסי ועוד. אני מבינה מזה שאני בשלב 2. במהלך המפגשים הנוספים והאישורים והפניות לבדיקות אגלה שאני בשלב 2, אבל לא אומרים לי- אז. שלב 1 הוא יותר טוב. הכי טוב – שלב 0. אבל יש גם כאלה שנמצאות בשלב 4 והצליחו לחיות שנים רבות. בלימודי הכתיבה היוצרת – פגשתי אחת כזו, עו"ד תמי ברלינר, שכתבה גם ספר על חויותיה. היא עודדה אותי בכוונה וגם שלא בכוונה. אפשר יהיה כנראה לצאת מזה. הספר (ספר השד של פרופ' סוזן לאב), מבטיח לי שסיכויי לחיות 5 שנים – הוא 75-80%, 10 שנים – הוא 45-55%. עברו כמעט 4 שנים…

באותו יום, אני מנסה להיאחז בזה שאני נקייה עכשיו מגידולים סרטניים. זה מצליח. אנחנו שותות קפה ואני אופטימית מאד.

ברור שאין יותר מה לעשות היום, המשך הטיפול יהיה אצל האונקולוגית. צריך לקבוע פגישה נוספת. "ולא, אין צורך שתלווי אותי כרגע לשם".

אני אישה עצמאית מאד. יכולה לעשות הכל לבד, אפילו מעדיפה. איכשהו אני אוספת את העצמאות שלי מחדש. חייבת לאפשר לכולם לחזור לשגרה שלהם.

אבל כשמגיע הרגע הקריטי, אני בכל זאת מבקשת ליווי. הפעם מבן הזוג שלי. יש לנו עוד פגישה, הפעם אצל האונקולוגית. המסדרון – נורא. צפוף, לא אסתטי, לחמניות של עזר מציון וקפה/תה – מונחים בפינה. אבל מה זה משנה? אם בדרך לחיים אני צריכה לעבור שם – אעשה את זה. אישה גדולה וצהובת שיער יוצאת מחדר הרופאה, ומחכה לידי. היא כבר עברה את הכל, כולל השתלת עצם. נראית מאד בריאה. אח"כ קוראים לה שוב פנימה והיא יוצאת זורחת כולה. הצלחה.

אני שואלת את עצמי בשקט אם אצטרך לעבור את ההתנסויות שלה. לא בטוחה כמה כח יש לי.

אחר כך נקרא שמי ואני נכנסת לחדר הקטן והצפוף.

במקרה שלי, אומרת לי האונקולוגית, ד"ר בלה קאופמן, ברוך ובשקט, צריך יהיה הקרנות, טיפול תרופתי אנטי הורמונלי, ואפשרי גם כימותרפיה.

עכשיו אנחנו עוברים לחישובים. מצאתי כאלה גם בספרים הנכונים: הקרנות יורידו את סיכויי ההישנות, גם התרופה שאקבל. הכימותרפיה תוסיף כ-2%. מעט מידי. בן הזוג שלי חושב שלא כדאי. אני פונה לרופאה ואומרת לה: "לו הייתי אחותך, האם היית ממליצה שאקבל כימותרפיה"? היא עונה בשלילה ומוסיפה "ואחותי לא הייתה רוצה לקבל כימותרפיה, בכל מקרה".

עוד כמה דקות ואני מחליטה שלא אקבל כימותרפיה. 

במשפחה – הדעות חלוקות. התייעצויות בארה"ב – מביאות התייחסות אחרת: כן לקבל.

אני מחליטה שלא אקבל. מאז ועד היום אני לא בטוחה בוודאות גמורה שעשיתי צעד שלא אצטער עליו בעתיד. אבל כרגע, נמנעתי מתהליך קשה. אני מקווה שלא טעיתי.

גם לעובדה שנותנים למטופל להחליט ולקחת אחריות – יש מחיר.

ידעתי שיש עוד דרך ארוכה, לא רק מאבקים במחלה, אלא גם בשדות שאצטרך לרעות בהם כדי להחלים ממנה. אז עוד לא ידעתי שאצא למלחמה נגד גורמים מממנים.

4 תגובות to “מעמיקים את הבשורות”

  1. יהודית Says:

    אני ממש רואה אותך הופכת להיות קצינת המבצעים של עצמך.
    מתגייסת לצבא ההגנה שלך, למלחמה שפרצה לך פתאום באמצע החיים.

    ומבין השורות אני קוראת גם את החששות. את חוסר הודאות. את הפחד.

  2. benziv Says:

    את צודקת. אני קצינת המבצעים של עצמי. ואני גם המפקדת של הקצינה, וגם המנחה המקצועית וגם…

  3. יהודית Says:

    בעיני זו הרגשה טובה
    לדעת שלפחות פה יש לך שליטה על הדברים

  4. benziv Says:

    את יודעת בוודאי שאנשים שלוקחים שליטה כשהם חולים – מחלימים יותר טוב, יותר הרבה.
    ולכן: כיוון שאני רוצה להמשיך לחיות – אין ברירה (וגם כנראה שככה נולדתי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: