אילנה המררמן מספרת הבוקר ב"הארץ" סיפור עצוב וכל כך חשוב.
"מרכז משאבים ע"ש אינה נגרוצה 1982-2003 ", כתוב על דלת חדר לזכרה של אישה יפה וצעירה, אם לילדה בת שנתיים שבאה ארצה במסגרת מה שיכול להיחשב כחלק מכלכלת הזנות. הגיעה, נחלצה, אבל רוחה לא שרדה. עצוב מאד החלק הישראלי שבסיפור: השימוש שגברים ישראלים עושים בגופן של נשים צעירות שבאות עם חיוך רחב לארץ הקודש. כלימה גדולה למין האנושי.
הדבר היחיד שמשפר אפילו בקצת, זו העובדה שחבורה של אנשי המוקד לסיוע לעובדים זרים – הוציאו אותה מהאלמוניות שהבורגנות מאפשרת לתופעה וקראו לספריה על שמה. טוב שיש ארגונים כאלה. אני חושבת על האנשים העוסקים במלאכה, רבים ללא שכר, רק מתוך הצורך לשמור על כבוד האדם באשר הוא אדם, וכך גם על כבוד כולנו.
הספריה החדשה ע"ש אינה נגרוצה פתוחה בימי ד' אחה"צ, משעה 16:00-19:00, במשרדי המוקד לסיוע לעובדים זרים, שברח' נחלת בנימין 75, בת"א.
החיים בארגונים 
ספטמבר 1, 2007 ב- 4:17 am |
סיפור עצוב
עצוב לדעת שהעבדות לא מתה
היא קבלה פנים חדשות. מודרניות
ספטמבר 1, 2007 ב- 7:12 am |
אתמול קראתי בלוג מהמם בהמלצת צביקה, של אישה אינטליגנטית שהיא זונה מרצונה או לפחות היתה כזו. יש הרבה פנים לעניין. וכן, את צודקת, זו עבדות.