Archive for אוגוסט, 2007

שרק 3

אוגוסט 24, 2007

חזרתי מהסרט שרק 3 עם הנכדים. בניגוד לסרטים רבים שבהם אני ישנה (פעם אפילו שאלו אותי עם אני בסדר), כי הרי אין רגע מנוחה כשהם איתי, ראיתי את הסרט, צחקתי ונהניתי מאד. הוא ברמה גבוהה יותר מרוב סרטי הילדים שאני רואה, ואני רואה כמעט את כולם (ככה זה כשיש שישה נכדים).

מאד ממליצה לכל מי שזאטוטים מסתובבים סביבו.

הפתעה בשוק העבודה

אוגוסט 24, 2007

קמתי, ועיינתי בעיתון שהונח על סף הבית. את ההרגל הזה סיגלתי לי מחדש אחרי שכבר הכחדתי אותו בנסיעה האחרונה, ואחרי שאני מנסה למצוא עבודה לחבר.

והנה הפתעה: טלכלל-טלמסר מחפשים עובדים, "מתאים לגילאי 18-120 ". הופתעתי ושמחתי. יש מעט מודעות שיויוניות מהסוג הזה: גם שוק לעבודה לצעירים לפני צבא שאיננו מלצרות, וגם ובעיקר יש שוק לעבודה לאלה שכבר עבדו וחוו, אבל מסיבה כזו או אחרת – יצאו ממעגל העבודה.

כשרות לקהילה, ובמיוחד לאוכלוסיית המבוגרים שגם הם זקוקים לכסף, להלן המייל שלהם למשלוח קורות חיים:

shai@teleclal.co.il

העבודה באזור ת"א, והעונים למודעה צריכים להיות כאלה "שכסף מדבר אליהם", כמו שכתוב שם.

בהצלחה!

חדרו של ראש האגף לשעבר

אוגוסט 23, 2007

קודם הצצתי, וראיתי שלמרות שכלום לא השתנה – הכל השתנה. הוא כבר לא היה שם, והוא לא ישוב.

סימן ראשון הייתה הדלת, הפתוחה תמיד. ברוב המקרים הייתי מוצאת את הדלת סגורה, כי הייתה בה פגישה, כזו שדורשת דלת סגורה. עכשיו לא הייתה פגישה, עד שאני נכנסתי פנימה וסגרתי אותה. כי הפגישה שלי הייתה כזו שדרשה דלת סגורה.

היו שם: הפקס, המחשב, המדפסת, שולחן לבן בצורת ר', כוסות נייר ריקים, טישיו רך לאלה שבוכים, צנצנות ריקות ואחת עם שאריות ריבה שעמדה על המזגן שלא תתקלקל, צעצועים קטנים בהם שלישיה אחת שרוכבת על טוסטוס, לוח שנה, ארון ספרים שיש בו חוברות, תיקים וכמה ספרים ("לנצח נבנו", "המדריך לעובד", Organizations…), אבל היו בו כבר חללים שבהם עמדו ספרים אישיים, שני כסאות באדום כהה מצד אחד, כורסת מנהלים מצד שני, סתם קרטונים שמישהו העמיד, לוח שעליו כתוב: שעות פרונטליות – 18, פליפצ'ארט מיותם, קערה גדולה, כוס לקפה…

כשנכנסתי לחדר, כדי להתחיל את הפגישה שלי, הוצאתי גם אני את זכרו של המנהל ממקומו, וחיש קל שקעתי בהכרות עם זו שמולי. עד שיגיע החדש – יהיה לי חדר לפגישות קטנות, ומקום לזכרונות גדולים.

התחלה של מפגש: אני רוצה… אנחנו צריכים…

אוגוסט 22, 2007

אתמול פגשתי לראשונה לקוחות חדשים ליעוץ קצר מועד.

אז איך מתחילים? התחלנו בפורום רחב. כל אחד אמר: "אני רוצה… אנחנו צריכים…". האוסף של המידע לגבי כיוונים אפשריים היה מדהים.

את ההתחלה הזו אימצתי לי במפגשים הבינלאומיים שבהם עבדתי בעבר, כשחזרתי ונפגשתי עם אותה קבוצה כמה פעמים בהפסקות גדולות מאד.

האפשרות להתחיל בכל פעם מחדש באותו משפט, עשתה את הדברים פשוטים מאד, עזרה להרגיש בבית, להתחיל ממקום מוכר. כמו אצל יהודי דתי תפילת שחרית.

יש לי שם תורכי

אוגוסט 21, 2007

הבנתי מהר שיש לי שם תורכי. מול חלון המלון הקבוע מתנוסס שלט גדול שאומר שאתי אמלק היא סוכנת ביטוח. כך גם במקומות אחרים. הרבה שלטים עם שמי. בניגוד לארה"ב אף אחד לא התקשה לבטא אותו. אבל הפעם, גם הוסיפו והסבירו לי שהשם שלי ממש תורכי. אמרו לי שהייתה ציבילזציה גדולה מאד בתורכיה שנקראת בשמי.

בסוף נפל לי האסימון: אתי, ואריאציה של שם השבטים החיתיים. כשאמרתי את זה אמרו כולם בשמחה שאכן – כן.

בקהילה היהודית הכירו כמובן היטב את השם שהוא שיבוש של אסתר. מהם למדתי שאופציות הנוספות של אסתר הן: טרי, אתה (א עם סגול), או אתל (גם כאן א' סגולה).

הרחבתי את הידיעות על שמי.

"שתילי" השואה נסעו איתי לתורכיה

אוגוסט 20, 2007

אני נוסעת לתורכיה ולוקחת את עצמי לשם. עובדה.

וזה אומר שאני לוקחת איתי את מה ששתלה בי השואה. ביום היציאה מהארץ, ממש בשדה, ראיתי משפחה ממהרת למטוס. הם רצו קדימה: שני ההורים בראש, שני ילדים גדולים אחריהם, ואחת קטנה, הייתה אחרונה. כל אחד מבני המשפחה הרצים החזיק תיק או תרמיל.

הסתכלתי עליהם ונזכרתי בסיפור המשפחתי: איך אימי התחבאה במתבן יחד עם עוד מבני העיירה שלה. ירו, אימא שלי רצה עם ילד אחד על היד, ועוד ילד אחריה. אחד נורה ונפל מיד, השני נשכח וקפא. אימא קברה אותם ביער – כשהיורים עזבו.

כל הסיפור הזה כמובן, לא שייך למקום ולזמן, אבל לתודעה שכל, רצון וחיים משלה, והיא מתזמנת לי את הדברים אחרת.

הפעם השנייה הייתה כשאחת המשתתפות בסדנא, מנהלת בכירה בחברה שעוסקת בפיתוח ארגוני, רשמה לעצמה בקעקוע, ציור ירוק של עץ, על האמה, מבפנים, בדיוק במקום שבו עדיין ניתן למצוא אנשים שנושאים עליהם את המספר של אושוויץ. מרחוק נראה העץ כמו מספרים. הציור היה חד ומצומצם. שתקתי, לא שאלתי ולא אמרתי לאף אחד כלום בעניין.

הפעם השלישית: אחת ממשתתפות הסדנא מספרת על מדריך/פסיכולוג גרמני שמגיע באופן קבוע לתורכיה ועורך שם סדנאות. בסדנאות השתתפו גם בניהם ובנותיהם של אנשי SS. פעמיים יצא לה במסגרת סימולציה פסיכודרמטית לשכב על הרצפה ולהיות גופה של יהודי (היא יהודיה), והיא לא הייתה היהודיה היחידה ששכבה. היא סיפרה לי על הרגשות שלה במהלך אותו סיפור. עוד היא סיפרה לי, שלא הזדהתה כיהודיה וכך גם לא האחרת, אבל שתיהן נבחרו לשכב על הרצפה.

לא היו לי מילים…. ולצערי היו עוד הזדמנויות, אבל לא כאן המקום לספר אותן.

אז אולי האסוציאציה שלי בהתחלת המסע הכינה אותי להמשך ואולי הפוך….

סיכומים…

אוגוסט 19, 2007

זהו. גלגלי המטוס נגעו בחוזקה בקרקע, עוד מסע קטן ואיטי על הקרקע, וחבורה גדולה של אנשים התחילה להשתרך אל שערי הארץ. עזבתי מאחורי קבוצה חמה מאד של אנשים, קהילת גשטלט שהולכת ונוצרת מזה חמש שנים במפגשים של בין פעם לפעמיים בשנה. סולתה ושמנה של תורכיה.

למדתי עליהם ועל צרותיהם וכמובן, שמחמת אתיקה ועוד – לא כאן המקום לפרט.

אבל בכל זאת כמה מילים כלליות:

א. יהודים ואחרים, בעיקר ליברלים – ששיכים למעמדות המבוססים – חוששים מהמצב הדמוגרפי המשתנה של תורכיה ועל השפעתו האפשרית על חייהם.

ב. כשאני אומרת מצב דמוגרפי משתנה, אני מתכוונת בעיקר לזה שלדבריהם, הם עצמם מולידים ילד או שניים, בעוד שאחיהם למעמדות הנמוכים מולידים 13 ילדים.

ג. התוצאה הבלתי נמנעת היא: גידול דרסטי של מצביעים פוטנציאליים למועמדים ליברליים פחות.

תורכיה עצמה, מתגנדרת בקניונים מפוארים מאד (אתמול הספקתי להיות בשניים, סמוכים זה לזה ובמרחק הליכה), במיטב התוצרת העולמית, ובמחירים גבוהים.

הנשים שאני פוגשת ופגשתי בסדנאות למיניהן, אלגנטיות וחשופות במידה שלא תיאמן. הבתים שלהם בוהקים מניקיון, אסתטיקה וטעם אירופאי כבד ומרופד. משרתות חרישיות מגישות את הכיבוד או מביאות אותו עד לבעלת הבית שמגישה אותו.

היהודים חיים כאצולה של ממש, רואים את עצמם שרידי גולת ספרד. רק המבוגרים שביניהם מדברים לדינו. חלקם הגדול מועמד להתבוללות, למרות קשרים חמים שיש לקהילה עם הארץ. אם ירצו ו/או יצטרכו ביום מן הימים להגר, ישראל איננה היעד של רובם.

ויש עוד הרבה מה להגיד, אבל נדמה לי שזה יספק אותי לעכשיו.

יושבת על אי

אוגוסט 17, 2007

אתמול – מסיימים את העבודה בשמונה בערב. הסדנא הולכת ומסתימת. סגרנו עכשיו את אחת הפיגורציות של הקבוצות. אנחנו יוצאים אל מחוץ למבנה. המארחים שלנו לוקחים אותנו לרציף קרוב יחסית, ומשם בספינה קטנה ומקושטת בטול לבן ובפרחים (הובילו קודם חתן וכלה?) אנחנו מפליגים לסו-אדה, האי היחיד בבוספורוס. אנשים לבושים יפה, מקומיים וגם תיירים. סו-אדה הוא קומפלקס ענק של מסעדות ובריכת שחייה אחת ענקית. אנחנו פונים ל"מזלונה", מסעדה איטלקית.

הכל נראה בוהק ולבן.

אורות של גדות הבוספורוס מכל כיוון. הגשר הקרוב כוסה בתפאורה חדשה של אורות אדומים. אני משתרעת לי בכסא שממנו לא אקום כמעט כל הערב, לא לפני שעמדתי ליד בריכת השחיה המדהימה, אולימפית בגודלה, ובתוך המים צפים/מונחים בשורה חדרים מקורים ושקופים ועליהם מיטות ומזרונים לבנים, וגם כריות ענק. לא היה שם איש בערב. המים היו צלולים ובאויר עמדה חגיגה של אתמול ושל מחר. בדמיוני ראיתי את הזוגות, נחים שם ומורחים זה על זה קרם שיזוף. הדולצ'ה ויטה התורכית הזו נשארת כנראה לשעות היום.

והיום – יום אחרון לסדנא. עוד סגירות. הכוונה להמעיט את העניינים הלא סגורים ככל שניתן. כמה ישארו בכל זאת אצל האנשים, בתוך האיים הקטנים שבקרבם.

גם הערב נחגוג בארוחת שבת מסורתית אצל אחת המארחות שלנו. מחר קניות קטנות לנכדים שלי, ובערב, אחרי שנגמור את החשבונות – אגיע לשדה התעופה ו.. הביתה!

 

דמוגרפיה קבוצתית

אוגוסט 15, 2007

אני מסתכלת על המבנה הדמוגרפי של הקבוצה:

המנחים: מוסלמי עלוואי אחד, חמישה יהודים, בהם: אחת קנדית/אמריקאית, שתיים תורכיות ושניים מישראל. אנחנו 4 נשים ושני גברים.

המונחים: 19 משתתפים בסדנא. הרוב הגדול מוסלמי (14 אנשים), 5 נשים הן יהודיות, בהן אמריקאית אחת. רוב גדול של נשים, ארבעה משתתפים הם גברים.

הקבוצה שעוזרת לממש את הפרקטיקום ועליה לומדים: 23 אנשים סה"כ, בהם 4 נשים יהודיות, אחת מהן מישראל, השאר תורכיות. גם כאן רוב גדול מאד של נשים.

ואין שום מתח בין יהודים למוסלמים. הכל ענייני, הכל נעים.

מחר תהיה מסיבה, לא חייבים לבוא. מבחר יפה מאד של לומדים עומד להגיע והכיף הגדול הוא שיגיעו גם בוגרי סדנאות קודמות.

נעים לי להיוכח שהמפגש הזה לא מתוח.

יושבת על גג העולם

אוגוסט 14, 2007

בבק, איזור יוקרה באיסטנבול. סוף היום והשותפים/מארחים התורכים  מזמינים מקום במסעדה שנקראת "איל פורטו". קומה שנייה. מישהו מחנה לנו את הג'יפ, אנחנו מקבלים פתק ועולים לקומה השנייה במדרגות עץ רחבות. הכל נוצץ, אורות, אנשים. נראה שזו פינת האושר של איסטנבול או לפחות אחת מהן.

אי אפשר להגיע לכאן כתייר, פשוט לא יודעים על המקומות הללו, להוציא בליינים יודעי דבר. עכשיו אני אפילו לא מתלבטת איפה אשב. הבוספורוס פרוש מכל הכיוונים. כמעט חושך ואפשר לראות עדיין את הסירות הקטנות וגם את הגדולות. מסגד מואר אחד מאיר לנו באורות ורודים צהובים ירוקים. החוף מתוחם בבתים מלונות ומסעדות מכל הכיוונים. מלצרים מחונכים ומנומסים, שלא עברו קרוב לוודאי אף סדנת שרות אחת, נותנים לנו את המיטב שהם מכירים והרבה יותר ממה שאני רגילה. לשאלתי, אני מבינה שהמקום מלא בבני המעמד הבינוני והגבוה. ככה זה נראה.

הכל מושלם חוץ מריח הסיגרים והסיגריות שמגיע אלינו מידי פעם. איסטנבול מעשנת את עצמה לדעת.

אני חושבת על אבא שלי. הוא רצה שאלמד כדי שיהיה לי "קל בחיים". לא יודעת אם תמיד קל לי, כמו שהוא רצה, אבל אין ספק שעכשיו אני יושבת על הגג, נושמת את היופי, משוחחת על התוכנית של מחר ועל משתתפת אחת שאנחנו דואגים לה. אני משתדלת מאד לחרות את התמונה היפה בזכרוני…

לא, לא ניקח קינוח. אנחנו אוכלים יותר מידי, יושבים יותר מידי ועובדים יותר מידי.

התחלתי להתעמל בבוקר, בחדר, רגע לפני שאני יוצאת לחדר האוכל. אם לא אזהר – לא אכול להיכנס לבגדים…

הג'ים נפתח כשאני כבר בעבודה, אבל אבדוק שוב מחר.

נשארו לי עוד: יום רביעי, יום חמישי, יום שישי ושבת. בחצות אני עולה על המטוס שיביא אותי ארצה וארד מגג העולם.