נסעתי

אם אוכל – אכתוב פוסטים, אם לא אוכל – לא אכתוב.

שתתחיל לכולנו שנה טובה!

ליד המיטה שלי

ליד המיטה שלי מונחים ספרים שאני משאירה שמא בכל זאת יצא לי להמשיך ולקרוא בהם. כזה הוא 'חוט של חסד', של מרי דוריה ראסל. קניתי בגלל הנושא. זהו רומן היסטורי על משפחות איטלקיות שחייבות לברוח בגלל הכיבוש הנאצי, והן עושות זאת בחלקו בדרכים הרריות קשות, מאבדות יקירים ועוד. קניתי את הספר כדי שיספר לי קצת על מה שהורי עברו בבריחה שלהם מהנאצים ובגלל שחיו שנתיים באיטליה – שם נולדתי. הגעתי בערך לאמצע ומאז הוא מחכה לי.

ליד המיטה ובקטגוריה של 'שמא אמשיך לקרוא', נמצא גם 'צילה של הרוח' של קרלוס רואיס סאפון. הרגשתי שאני יוצאת לנסיעה פרועה בעקבות ספרים, כשהתחלתי אותו. ההתחלה פשוטה וכל כך מושכת. לא הספקתי הרבה. את הספר קיבלתי מתנה ליום הולדת שישים מחברי לקבוצת הגשטלט.

בקטגוריה של 'חדשים', נמצא ליד המיטה, גם הספר של ארנסט המינגווי, שנקרא '10 סיפורים'. קניתי אותו כי אני מתעמקת בסיפורים קצרים ורוצה ללמוד ממנו. בינתיים קראתי כמה עמודים ראשונים.

חדשים אף הם, שני הספרים שאמורים להכין אותי לנסיעה לסין: 'ברבורי פרא' של רונג ג'אנג, ו'סין המדריך המקיף'. את ברבורי פרא התחלתי לקרוא בהמלצת המדריכה שלנו, ועוד המלצה של אחד המוכרים בחנות הספרים שבאוניברסיטת חיפה, שקשר לספר כתרים רבים. את האחר קניתי כדי לדעת מה שתיירים צריכים לדעת. מברבורי הפרא אני מתפעלת: דחוס מאד. רבדים דקים של היסטוריה סינית ותאורים משפחתיים מדוייקים. חושבת הרבה על התרבות שניצלה נשים ופילגשים באופן כל כך בוטה. מעניין מה קורה בנושא היום. בן זוגי מתפעל יותר מההיסטוריה הסינית שנפרשה לפניו. אותי מעניינת יכולת ההישרדות של האנשים בכלל ונשים בפרט.

עכשיו הנחתי שם את 'האם שימפנזים חושבים על פרישה' של יעקב בורק. את הספר הזה קיבלתי מחברתי ירדנה, איתה צעדתי הבוקר כמו בכל בוקר אחר. הספר הוא לכבוד ראש השנה וגם לכבוד עסקים משותפים שנעשה.

עכשיו שאני מתכוננת להפליג מכאן לימים ארוכים, אני תמהה מה מתוך אלה ואולי בכלל אחרים – לקחת איתי. שני הספרים הסינים – כמובן באים איתי. ויש גם ספרים אחרים שהנחתי בארון תחת הקטגוריה: 'אלה שלא קראתי ומחכים להזדמנות'. אולי אוציא משהו משם. אני יודעת שההנחה שיהיה לי זמן לקרוא – מוטעית, אבל ספרים הם כנראה חפץ המעבר שלי. 

מחרתיים אני יוצאת לסין

הכי מתרגשת. אף פעם לא הייתי במקום כל כך רחוק וכל כך זר.

השאלות להיום:

1. מה כן לקחת ומה לא?

2. מה עם כל הדברים שלא אספיק לעשות?

3. אצליח ליצור קשר אינטרנט או שלא?

4. הסלולארי שלי – יעבוד או לא? כמה?

5. אצליח לטפס על החומה הסינית?

6. ארגיש טוב?

7.אצליח לאכול מה שאני יכולה לאכול?

ועוד ועוד.

ובינתיים, אני צריכה להכינס למטבח שלי ולסיים את ההכנות לארוחת הבוהרים של אורחי היום: שלושת בניו של בן זוגי, ילדיהם ונשותיהם.

 

תשליך

 בשעה שדיברתי בטלפון, ראיתי אנשים בחולצות לבנות וכיפות שחורות, ופניהם אל הים. מבעד לחלון הגדול שלי ראיתי אותם. והיו גם זוגות שהלכו רחוק יותר ובידיהם ספרי תפילה. ופתאום הבנתי שמצוות התשליך היא זו שהם ממלאים. שמחתי מאד. לא ממש זכרתי מתי זה קורה. ושוב נזכרתי בימים רחוקים ובהורי צועדים איתנו, עם אחי ואיתי, אל המים שבקריה. אח"כ התפללנו, והפכנו את הכיסים שלנו, שהחטאים שלנו צפו להם הרחק עם הגלים ואולי היו למאכל לדגים.

היום – אין מי שיאכל את החטאים שלי, ואני כבר לא מעונינת להשליך אותם ממני. חלק מהחטאים שלי, אהובים עלי.

ובכל זאת נכנסתי לאינטרנט, חיפשתי ומצאתי באנציקלופדיה של מקרא גשר, זכר לימים שלא ישובו: שהתשליך הוא "טקס שבו משליך אדם באופן סמלי את חטאיו לנהר, לאגם או למקווה מים אחר. הטקס נערך ביום הראשון של חג ראש השנה, לפנות ערב.
שם הטקס נובע מהפסוק: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם" (מיכה ז' 19). באופן סימלי משליכים למים פירורי לחם שהיו בכיסים, ומנערים את הבגדים".

בוקר של ראש השנה בקריה של פעם

תמיד קריר בבוקר של ראש השנה. כך היום וכך גם אז.

אימא הכינה פרוסה של געפילטע פיש וצלוחית של "חריין" על השולחן. פרוסת החלה הייתה עבה. אבא אכל בשקט, כשהוא עדיין בגופיה שלו. אח"כ היה שותה את הקפה השחור בחלב (קפה אולה) שאימא הכינה ב"זיפים" כבדים שנשאו בשורה של כיף. המחזור והטלית כבר חיכו לו, כמו גם החולצה הלבנה שגיהצתי במסגרת עזרה במטלות הבית. הוא לבש אותה בסוף כדי שלא להכתים אותה.

אנחנו כבר היינו לבושים ואכולים. אימא יישרה את כובע הרפיה הלבן הקטן שסיימה לסרוג שבוע קודם ודחפה סיכה שבראשה פנינה כדי שלא יתעופף לו עם הרוח. את התיק התואם כבר סיימה ימים רבים קודם, והתקינה לו סוגר יפה ומבריק ממתכת. אחר כך משחה על שפתיה ליפסטיק אדום, והזליפה קצת בושם אל מאחורי אוזניה. הכל היה לפי תוכנית ערוכה ומוקפדת. ממש כמו הסריגה שלה. "כמו ממכונה" הייתי אומרת והיא הייתה זורחת כולה. אבא היה אומר שהיא החתיכה שלו, וזה רק שיפר עוד יותר את מצב רוחה (וזה לא היה פשוט, כי אימא הייתה קריזיונרית לא קטנה).

"למקום", אמרנו לבובי שלנו, שלא כל כך אהבה שאנחנו יוצאים בלעדיה. "למקום!", צעקנו כשניסתה לבוא איתנו והיא בלית ברירה התכרבלה על ה"קישאלע" שלה, שולחת משם מבטים של תבוסה ותחנונים.

יצאנו מהמטבח, מאחור, ששם היה הכי נח לסגור את הדלת. אבא הסתכל על שתילי הברוש שעמדו בקופסאות השימורים וחיכו להישתל. הוא יקיף את כל הגינה סביב סביב, אמר. מיד אחרי החג, אולי בחול המועד סוכות.

בסוף הסמטה, שנקראה רחוב נ"ח, עברנו על פני בית הכנסת של הספרדים שזה עתה גמרו לבנות אותו, וזמירות לא מוכרות עלו מתוכו. לנו עוד הייתה דרך ארוכה. אחר כך נגיע אל בית הכנסת שלנו, שנראה כל כך מפואר אז, עם תקרה גבוהה צבועה בתכלת וכוכבים יושבים בקצה סביב סביב. ואז יפרדו דרכינו: אני אעלה עם אימא לעזרת הנשים, היא תשב במקום המסומן שלה, אבא ישב עם אחי למטה, והחזן המיוחד שהוזמן לבית הכנסת בחגים, ושעורר תמיד השתאות או ויכוחים, ישא את קולו בשבילינו בנעימות חוזרות ומוכרות. בצהרים חזרנו לנוח, רק בשביל לחזור שוב לבית הכנסת אחר כך.

בערב, אחרי הארוחה, עדיין בבגדי חג, צריך לצאת לטיול גדול עם בובי עד לים. ואולי בדרך לעצור ולשבת על הספסל והגיד חג שמח לעוברים ושבים.

ככה בילינו את כל ימי החג.

היום, כשאני ליד המחשב, בקומה השמינית, רחוקה משתילי הברושים שאבא הקיף בהם את החצר, ומבית הכנסת – אני מתגעגעת בעיקר לאנשים החזקים האלה שהתוו לי את הדרך, למה שאמרו ולמה שלא אמרו. למה שאני יודעת עליהם ולחידות שהשאירו אחריהם.

אני מתגעגעת לתום, לפשטות, לאוטנטיות ולקצב.

 

בסלון הבית מונחת עכשיו המזוודה ואני מתחילה להניח בה את מה שילווה אותי לסין, ממש בתום החג.

כמה התרחקתי.

כמעט ערב ראש השנה 2

אני יושבת על הדשא של וינגיט ומסתכלת לעבר הים הכחול. הטלפון מצלצל ועל הקו הבת שלי. בוקר, והיא כבר קנתה דגים, נקיים ומוכנים לתנור. אנחנו מברכות זו את זו, לקראת השנה החדשה ואני נזכרת בדגים של אימי (החורגת). אימא קנתה קרפיונים כמה ימים מראש. לא הייתה לנו אמבטיה, אלא "טוש", ולכן הם שטו להם בגיגית שבה היו מבצעים בימים אחרים גם כביסות קטנות או מניחים רגליים עייפות. גיגית לבנה מאמאיל לבן ופס כחול מסביבה. שני דגים היו צריכים להסתדר בדרך כלל בשטח קטן. אחד שט לכיוון אחד והאחר לכיוון השני. רק לעיתים רחוקות היה שט לו דג אחד, ואז באמת שלא היה לו עם מי לדבר. ואני הייתי מקדישה להם זמן: רק מסתכלת וחושבת. לא יודעת מה עבר לי בראש, אבל זה היה אחד מסימני החג הקרב ובא, ממש כמו החושך שהגיע בערבים מוקדם מהרגיל. ידעתי מה יהיה גורלם. תמהתי אולי אם הם יודעים גם.

סופם של הדגים היה בסיר הבישול, מעל מצע של בצל, גזר וסלרי, אבל גורלם קודם היה רע ומר קודם לכן. אימא הייתה מכינה אותם סמוך לבישול, וחותכת אותם חיים. גאוותה הייתה על כך שהדג היה זז עוד בסיר, ואכן היה זז. לא ברור  ממה. ואני: אחוזת פחד וגם תאווה להבין מה קורה – שתקתי. מי לחיים ומי לא. הם לא היו לחיים.

בשיעורי הביולוגיה בשנים מאוחרות יותר למדתי שעצבים חיים הרבה זמן. ניתחנו בכיתה צפרדעים, ואני זכרתי את הדגים.אני לא ממש הייתי צריכה הדגמה.

לא היו כדגים שאימא הכינה ועד היום אני מתגעגעת לטעם. כל הדגים שאני קונה מוכנים וגם אלה שאני קונה כשהם עיסה טחונה, ואני מתבלת אותם ומבשלת אותם הכי קרוב לדרך של אימא – לא מגיעים לקרסולי הדגים שלה.

כמעט ערב ראש השנה 1

החנות הייתה עמוסה בסחורה חדשה ובמבצעים. היו לי כחמש עשרה דקות. עברתי בין המדפים, הרמתי את המוצרים והסתכלתי בהם. הנה, אני יכולה לקנות חלוק רחצה, אבל קניתי לה בשנה שעברה, ואולי מפה? מה פתאום מפה, היא ממש לא מארחת, והשולחן שלה ערום. מגבות לו וגם לה – יהיו ממש רעיון טוב. גם כלי מטבח, אבל הם כבדים מידי. וכך הסתובבתי לי בין המדפים המלאים, הרמתי, שקלתי, התלבטתי ויצאתי לפגישה שלי.

הסטודנטית שלי הבינה מה שאמרתי. היא תצטרך לכתוב את העבודה מחדש. אי אפשר למסור דו"ח שלא מחדש ללקוח שום דבר. נראתה כועסת משהו. בררתי. לא, זה לא מה שאמרתי לה. היא פשוט לא מוצאת עבודה כמו שהיא רוצה. לא נראה לי שתהיה יועצת ארגונית. היא לא יכולה לסבול עמימות. אוהבת דברים ברורים. עזרתי ככל יכולתי. נפרדנו.

חזרתי לחנות. עכשיו הייתה לי הפסקה של חצי שעה. הרמתי מהמדפים את מה ששקע במוחי כבר קודם: מפת שולחן יפהפיה לחברה שאצלה נתארח בחג. יש בה משהו אדום בשוליים – ממש כמו בספה האדומה החדשה שקנתה. רק שלא ידעתי איזה גודל מתאים לשולחן שלה. שניים וחצי? שלושה וחצי? החלטתי ללכת על שלושה מטר. אחר כך מצאתי סט של מגבות: לו וגם לה. היא תקבל את המגבת הגדולה בצבע הכתום החם ואת הקטנה בבז' והוא יקבל את המגבת הגדולה בצבע בז' ואת הקטנה בכתום חם. בבית הם יחליפו או יעשו מה שהם רוצים. לא פשוט לקנות להם. לא אוכל ולא דברים אחרים…

כבר הייתי בקופה ושילמתי, כשעלה בדעתי שכדאי גם לקנות לשני הצעירים שעברו לדירות משלהם ונפרדו דרכיהם. חזרתי לחפש ובחרתי מגבות מטבח. 4 מגבות לכל אחד.

כשחזרתי לקופה, היה תור. לא עזר שכבר הייתי קודם, התחלתי אותו מחדש. ידיה של המוכרת נעו בזריזות. "לוקח לי שעתיים וחצי לנקות 70 מ"ר של הבית שלי, וזה אם לא מפריעים לי", אמרה כשהחמאתי לה על זריזותה. אחר כך סיפרה לי שביתה עשתה תואר שני בסוציולוגיה, ואולי אני מכירה אותה. "היא מדברת כמו חשמל הבת שלי", אמרה כדי שאולי אזהה. אבל לא זיהיתי. "זה יפה שאת אומרת שהיא מדברת כמו חשמל", אמרתי לה. היא חייכה אלי. בין לבין פרשה את הצלופן, פרשה עליו חוטי רפיה טבעיים שגזרה קצת "שיהיה כפרי", אמרה, קיפלה, הדביקה בצלוטייפ לא לפני שדחפה פתקי החלפה "ואם את מאבדת אותם, לא בעיה – נחליף לך ממילא. הנה, ושתהיה שנה טובה". חשבתי שטוב היה אם הייתה הולכת לשיננית. ריח לא טוב נדף מפיה. ממש חבל.

תהיה שנה טובה, אמן. אמן.

לחנות נכנסה מושא הפגישה הבאה שלי. גם היא צריכה לקנות מתנות. היא תחזור לחנות אחרי שנסיים. מיהרתי לחניון, הנחתי את השקיות באחורי המכונית, "לא, אני לא יוצאת", סימנתי למי שכבר חיכתה שאזוז, וחזרתי לפגישה הבאה שלי. ביקשתי קפה הפוך. גם היא. אחרי כמה מילים של התחלה – התחלנו בעבודה.

היא התעקשה לשלם לי על הקפה. "זו המתנה שלי לחג שלך, בסדר?".

בסדר. תודה. שיהיה חג שמח.

המשכתי לפגישות הבאות. עוד יום ארוך לפני.

בערב צלצלה הרופאה ואמרה שאחת מהבדיקות שלי לא תקינה. שוב הורסים לי את החג. הלכתי בהמלצתה לרופא המשפחה. אמרתי לו שאני לא ממש רוצה לאסוף את המשפחה ושיש לי טיול לסין.

הוא הבטיח לי שלא צריך להתרגש כל כך. באמת לא בסדר, אבל נעקוב. נבדוק שוב מיד אחרי החזרה מסין. נרגעתי.

זה מה שמלווה אותי מאז שחליתי. אני תופסת את עצמי כמי שהבריאה ויחד עם זה אין בעיה להשבית אצלי את השמחה. החיים שבריריים כמו כנפיים של פרפר.

 

הדרך הניאונאצית למשוך תשומת לב

אנחנו נעים כל הזמן בין קטבים (polarities), עפ"י גישת הגשטלט. הקטבים הם, למשל:

טוב————————–רוע

נדיבות———————–קמצנות

יופי————————-כיעור

רעננות———————-עיפות

מרד————————הסכמה

בוסריות———————בשלות

בוטות———————–רכות

האשמה———————לקיחת אחריות

ועוד ועוד.

אנחנו לא נשארים בקוטב אחד ונעים על הרצפים השונים, אם כי כל אחד מאיתנו מפתח לו כעין פרופיל אישי, אזור שנח לשהות בו. לפעמים זה קופא לנו (fixed gestalt), ונוצרת תבנית לא גמישה. התבנית הזו יכולה להיות עבריינית.

זה המקרה עם חבורת הניאו-נאצים שהארץ רוגשת סביבה, בעיקר באמצעות מנגנון הגנה שנקרא השלכה. כותבים בעיתון כמה הם רעים. והם באמת עשו מעשים רעים, קשים, אלימים, בלתי נסבלים. יש כמובן צדק רב בביקורות עליהם. 

מעט מידי מדברים על הדרך שבה התהוו. האופן שבו החברה עזרה להם להיות כאלה. מעט מידי מדברים על הפונקציה של מעשיהם: האם הייתה להם עוד דרך להגיע לעיתון? האם מישהו היה מראיין את אימא שלהם – לולא עשו כך? האם היו חברי כנסת מתייחסים אליהם בטרם עשו זאת? מעט מידי מדברים על דמות החברה שלנו – כפי שמשתקפת מהם. מדובר כאן קודם כל גם בתופעה סוציולוגית, שמאפיינת מהגרים שלא נקלטים ולא רק באישיות סוטה מלכתחילה.

זאת ה"מצווה" שלהם, והיה גם שכר עבורה. 

מעט מידי מדברים על השימוש בכלל בסמלים מתקופת השואה. לקבוצה אחת בא לבחור סמל של קורבן כמו טלאי צהוב, ולקבוצה אחרת בא לבחור את הסמל של התוקפן: צלב קרס. בחירה של סמלים כאלה לצורך מחאה – מקבלת את היחס הכי אינטנסיבי של כלי התקשורת בישראל ומשם עד לכל בית – הדרך קצרה.

כל שימוש בסמלים מתקופת השואה – פסול בעיני, אם כי יש סובלנות גדולה יותר לשימוש בסמלי הקורבן. ברור מאד למה.

ולגבי אמצעי הטיפול בבעיה שנוצרה:

מה היה קורה אם במקום לגרשם מהארץ כהצעת חלק מהמגיבים, היו זוכים לראשונה אולי במורים שילמדו אותם פרטנית? במטפלים שישמעו לליבם? בהדרכה של הורים? בשיעורי דרמה? בביליותרפיה? בעזרה לניצולי שואה? במסגרת שתבין ותפעל לתיקון. ואולי אחר כך יוכלו להדריך נוער מנותק? אולי בסופו של דבר יחזירו לחברה את חובם?

ערב ראש השנה – שווה לבדוק גם מה אנחנו הקולטים אותם – פשענו, ולא רק מה פשעם. והרבה יותר חשוב מזה: איך נתקן את דרכי הצעירים האלה במתן חינוך טוב יותר, טיפול מסור יותר, סתם אהבה.

החצב פורח, הקיץ בורח

בבוקר, בשעה 07:00, התחלתי את יום העבודה שלי.

אחר כך נסעתי לשבי ציון, ושם בבית קסום, סוכנותי למדי ופשוט – התקיימה הסדנא שאנחנו, חבריה, מנהלים בעצמינו.  הים היה כחול, גלים לבנים התקרבו והלכו, שני אנשים גלשו להנאתם, והאשלים נחו להם בין המים למרפסת שלנו. 'המקום האידיאלי לסדנאות',  אמרתי למארחת וגם 'מתי את נוסעת לחו"ל? אני באה לגור כאן'. מקסים, מקסים, מקסים. אכלנו סלט, שקשוקה ולחם דגנים, הקראנו את הסיפורים שלנו, והיו מעט מאד הערות. נהנתי לשמוע. צחקתי בקול רם. התרגשתי כשהיה עצוב. קרקר ליקק לי את הרגליים מיד כשחלצתי את הסנדלים. חמוד הכלב.

החלפנו דיעות על ספרים, סופרים.

דיברנו על הנחש שנכנס לבית אחת מחברותי לקבוצה. הערכתי את האומץ שלה לגרש אותו מהבית. לו אני במקומה, הייתי סוגרת את הדלת ורצה לקרוא ללוכד נחשים.

אחרת סיפרה על העקרב השחור שהרגה.

ושוב יצאתי לדרך. בניגוד לנסיעה צפונה בבוקר, הנסיעה עכשיו הייתה איטית ופקוקה.

המשכתי לעבוד עד לשעה חמש וחצי ושמתי פעמי הביתה.

חצבים ארוכים עמדו זקופים לאורך החוף ביציאה מחיפה, בגושים.  הם הזכירו לי את המורה פרידה רושמת על הלוח, בכיתה: "החצב פורח, הקיץ בורח".

כשחזרתי הביתה, פתחתי לרגע את המייל. טעות. עשייה זו עלתה לי במחיר שיעור של פלדנקרייז שעליו ויתרתי. מכרה נוספת חלתה בסרטן שד. הרמתי לה טלפון מידי. מילים כמו: 'את כבר אחרי? יש פתולוגיה? מה הסוג? כמה בלוטות הוציאו לך?' התרוצצו בינינו הולכות ובאות עם התשובות, הפרושים והדעות השונות של הרופאים. גם אני התחלתי את המסע שלי, כמו מכרה זו שלי, בימים של סתיו, כשהחצבים יוצאים שוב ועומדים זקורים בפריחה לבנה.

 אחת לשמונה או אחת לתשע – מתחילים להרגיש את זה גם בסביבה. כאילו הגורל לוחץ על ההדק וסוחט אותו, כמו ברולטה רוסית. אי אפשר לדעת מתי ומי תפגע. בכל פעם שאני פוגשת חבורה של נשים אני אומרת לעצמי: 'לכמה עוד מוכרת החוויה? ואם אין כאן כרגע אף אחת כזו, אולי תהיה בעתיד'. 

כשסיימנו לדבר, היה כבר מאוחר יחסית והחושך היה מלא. אי אפשר לראות חצבים. רק הטמפרטורה הנעימה אומרת לי עכשיו שסתיו. חברי מהפלדנקרייז כבר הגיעו בוודאי שוב לביתם. אמרתי לחברתי שאני מברכת אותה בשנה טובה ובריאה. כי הרי בלי בריאות אין כלום. נפרדנו. היא תעדכן אותי. ראיתי אותה מחייכת, בעיני רוחי. חייכתי אליה בחזרה.

 

עם אילן שיינפלד על הדשא

הערב ירד מזמן. בחוץ, אין קושי למצוא חניה, מה שאומר שעדיין לא התקבצו ובאו כולם. הכיבוד מונח על שולחנות קטנים המפוזרים על הדשא, נדמה לי שהלחות באויר תרכך את הבייגאלעך ולכן צריך לנגוס בהם מיד. הכיסאות ערוכים בריבוע גדול. מי שרוצה מיזוג אויר, צריך להיכנס הביתה. בעלי הבית טרחו והכינו שם כיבוד נוסף.

אילן כבר יושב במקומו ולידו בן זוגו, איש צעיר ונבוך משהו. אני לוחצת ידיים, מציגה את ביתי שביקשה להצטרף, ושמחתי בה מאד.

"הפעם נתחיל אחרת", אני אומרת. אילן מבקש שאנשים יציגו את שמם ואחר כך משהו על הוריהם או שורשיהם. הקהל מתנגד קמעה ואני נותנת דוגמא אישית ונענית לו: "נולדתי בשם אסתרינה רובינשטיין באיטליה, הורי באו שניהם מהאזור לובלין, משתי עיירות: ריקי ובאראנוב". היום העיירות האלה נמצאות משני עברי כביש, אבל את השובל הזה של דברי השארתי לעצמי. שני גברים מתנגדים לספר, אבל אחד מהם מוסיף במהלך הערב פרטים אישיים, הוריו באו מאוסטריה, הוא הגיע לכאן בגיל 4. כמובן שיש לגיטימציה להתנגדות שלהם ואנחנו ממשיכים. לאט מתחילה התמונה להתבהר: רוב הנוכחים הם מאירופה המזרחית, מיעוטם ממרכז אירופה: אוסטריה וגרמניה, ומיעוט עוד יותר קטן מארצות מזרחיות יותר: הנה מי שאביה מתורכיה ואימה ממצרים, והנה מי שהגיע לכאן מבגדד.

ומכאן, קל לאילן להמשיך ולדבר על השורשים שלנו, על הקשר בין החור השחור שממלא את מקום החסר של השורשים – לציונות, ליהדות, להיסטוריה של העם היהודי ועמים אחרים גם. הוא גם מספר את קורות החיים של עצמו ונקודות ההתפתחות החשובות ביותר. אילן שיינפד הוא ללא ספק תופעה תרבותית יוצאת דופן בארץ, בשנות ה-שמונים היה מראשוני הכותבים על הומוסכסואליות, הקים את "קפה תיאו" ואת הוצאת הספרים "שופרא", וחווה גם משבר גדול בעסקיו. איש מנוסה – הוא האיש הזה, המדבר בקול רך על מה שהיה ואיך.

(למעוניינים בקריאה נוספת:

 www.e-mago.co.il/Editor/literature-1804.htm 

www.e-mago.co.il/Editor/literature-1816.htm 

www.pridezine.com/content/article.asp?id=3315&fromCat=3&fromScat=3).

אהבתי את הקשר להוריו שעולה ויוצא מדבריו: אוהב את אימו שעסקה בציור ופיסול ואהבה שירה, אוהב את אביו השופט, שאהב את הפיוטים בבית הכנסת. יש שאלות שתהיינה לא פתורות ואולי הן לא חשובות כמו: יחסם של הוריו שומרי המסורת אל ההומוסכסואליות שלו. אבל אולי הם אנשים פתוחים ואף פעם לא עשו מזה סיפור, גם כשהנטיה נתפסה ככזו שדורשת "יישור" של אנשי מקצוע.

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, לא הייתי צריכה לומר הרבה. נהניתי מאד. אילן הוא מנחה טבעי, גדול מאד. פתוח, רגיש, איכפתי, אוהב, אוטנטי.

הוספתי כמה נתונים שנראו לי חשובים ביותר:

הזנות איננה רק משהו שקרה בקהילות יהודיות במזרח אירופה ובארגנטינה במאה ה-19, וצריך להסתיר אותו עד היום הזה, היא קיימת כאן ועכשיו מתחת לאפינו:

רשמית נסחרות בישראל מידי שנה 3000 נשים. המספר כנראה גדול יותר . הן מהוות כ-90% מנפח הזנות המגלגלת כמיליארד דולר בשנה ( www.shatil.org.il/site/static.asp?apd=29&scd=114&pd=341 ).

התהליך, מתחיל ממש כמו ב"מעשה בטבעת", בארצות המצויות במצוקה, אח"כ מביאים אותן ארצה באמצעות הבדווים המעבירים אותן את הגבול או באשרת תייר. עם בואן מופעלים עליהן אמצעים קשים כגון אינוס וכליאה. מכאן נעשית המכירה אל קונה פוטנציאלי, כאשר מחירה של אישה יכול להגיע ל10000 דולר. מעשי האינוס חוזרים גם כאן. אח"כ מגיעות הנשים לבתי הבושת. הן מקבלות 30 גברים ועובדות כ-13 שעות ביממה. הכסף עובר לסרסור והאישה מקבלת דמי כיס מעטים. בשלב מסוים היא נמכרת לבית בושת אחר לצורך "רענון המלאי".

בדצמבר 2003, אמרו רק 9% מהנשאלים שסחר בנשים הוא פגיעה בזכויות אדם.

אני רואה במעשה במטבעת ספר שחשיבותו החברתית רבה. אילן שיינפלד שם בקדמת הבמה נושא שנדחק גם כאן אל השוליים. אני מודה לו על כך. המעשה הזה – חשוב מעין כמוהו.

קוהלת הזקן אמר: אין חדש תחת השמש. ולי – חבל מאד.