אבל ארגוני

יצא לי כמה פעמים לעבוד עם אנשים, סביב הנושא של אבל ארגוני.

להלן שניים מהמקרים:

יום אחד נקראתי למפעל ונאמר לי שאחד העובדים נפל לתוך מיכל גדול של חומר והתרסק שם – לגמרי. העובד היה חדש יחסית בארץ, ללא חברים ומכרים. וכן, הייתה בעיה בטיחותית שמישהו שילם עליה בראשו מאוחר יותר, אבל הייתה גם בעיה אנושית. המפעל כמעט חדל מלעבוד.

אחרי ברור שנעשה באמצעות ראיונות, הבנתי שלא הייתה שבעה, כיוון שבת זוגו של העובד לא יהודיה, שלא היה שום דבר ברור מבחינת אבל, שהכל היה מזעזע החל מפרשת מותו וגמור בבדידותו, שהיו רגשי אשמה לרבים מהעובדים, שהעניין נשאר לגמרי לא סגור.

ביקשתי לאסוף את העובדים כולם באולם גדול לצורך "שבעה". מישהו קרא את התפילות המקובלות. מישהו אחר סיפר על ההכרות שלו עם האיש. מישהו אחר סיפר על הפגישה עם בת זוגו, מישהו סיפר על השיחה שהייתה רגע לפני התאונה ומישהו אחר סיפר איך עצר את המכונות כולן. לאט, לאט, התחילו האנשים מדברים. הרוב שתק. חלק דיבר על החשיבות של תשומת לב לעובדים. "להכיר אותם, הכי חשוב, גם אם הם חדשים", אמר אחד מהם. 

כשנפרדתי מהם, נראה היה לי ששוב יש דיבור ביניהם, הם נראו שוב כאנשים חיים. 

הסיפור השני נוגע לעובדת שיושבת גב אל גב עם עובד אחר שבנו נהרג במלחמה האחרונה. שנה שלמה היא הרגישה שהיא באבל. העובד ששכל את בנו, תלה תמונה גדולה שלו בחדר, דיבר בטלפון עם מי שצריך היה בענייני הבן, בא לעבוד כשיכול היה, לא בא לעבוד כשלא יכול היה.

המשרד הצבעוני הלך ופשט צורה ואחר כך לבש צורה מאופקת מאד. אנשים נמנעו מלהיכנס.

כמעט שנה אחרי האירוע – התפרצה העובדת ודרשה עזרה. היא לא יכולה הייתה עוד.

אחרי עבודה עדינה, ואחרי מפגש בין השניים, מצאתי אותה שוב בחדרה, אבל מצב רוחה השתנה. היה לה חשוב מאד ששמעו אותה. היה לה חשוב להניח על שולחנו את העבודה שקודם עשתה במקומו, היה לה חשוב לחזור לשגרה. נגמרה שנה של אבל.

11 תגובות to “אבל ארגוני”

  1. shukikatz Says:

    סיפורים עצובים עם "סוף ארגני טוב" … מדגיש לי בכל פעם מחדש את הצורך למסד את מקצוע הייעוץ הארגוני. בכל אופן יש כל כך הרבה דברים בתהליכי ייעוץ ארגוני, שכן עוסקים ב "דיני נפשות" של הארגון והאנשים החיים ועובדים בו , שרק יועצים בודדים מיומנים לעסוק בהם….. ואת בודאי אחת מהם עם כל ההבנה והרגישות והאמפאתיה והמקצוענות. תענוג לקרוא מה שאת כותבת.
    שוקי

  2. benziv Says:

    תודה לך שוקי. כן, המקצוע שלנו מרתק ומזמן אופציה למילוי רב של תפקידים: צריך להיות לפעמים כל מיני: פסיכולוג, אימא, אבא, מנהל על, עובד, גבר, אישה, הנועץ עצמו, הלקוחות בחוץ ועוד.

  3. mira Says:

    כמה יפה הסגירה
    שמאפשרת פתיחה
    ממקום נקי יותר.

  4. benziv Says:

    כן מירהלה, אני חושבת שבדת היהודית יש משהו חכם מאד: העניין של השבעה, השלושים, השנה – כל פעם מתאפשרת סגירה ממקום אחר. העתקתי את זה וזה היה נהדר. לא פלא, שאבות הגשטלט, התמקדו בסגירות טובות – הם כולם – יהודים.

  5. גבי דרורי Says:

    אתי נגעת בנושא יותר מראוי ושוקי האיר בו חור שחור עם פנס יד.
    בארגון שאני "מסתובב" הגיעו עם "הגיון רחוב" פשוט שהיועצים והפסיכולוגים ,גם אלו שהתמחו בטראומה לא יכולים לעזור,"כי הם לא עוברים את החוויות שאנחנו עוברים".
    נראה לי שוקי ואתי שאנחנו צריכים ,לפחות אני, לשפר את המקצועיות שלנו . גיליתי שאמפטיה לא מספיקה,ושאחרי הוונטילציה יש צורך בתהליכי עיבוד מורכבים ונמשכים.

  6. benziv Says:

    מה שאמרת לגבי חוית הטראומה הוא חשוב.
    במקרה שלי, הפרטי, ואני מניחה שבמקרה של הרבה בני גילי: יש כבר חויות אישיות של אבל, לצערי. כל חויה כזו – נותנת לי כלים. למשל, השבעה שכן ישבתי על אבי, ואימי החורגת והשבעה שלא ישבתי על אימי הביולוגית – לימדו אותי משהו. את זה לא לומדים באוניברסיטה, אבל כן מהחיים.
    לא יודעת מה קורה בסיפורי החלמה מטראומה, אבל אני משערת שלרוב המטפלים יש חויה כזו גם כן. הטראומה יכולה להיות קשורה במחלה, או בתאונה או בפיגוע. השאלה היא אם אנשי המקצוע יודעים לדבר עם האנשים שפוגשים אותם במבטים ישירים של "אני ואתה בזה שאנחנו אנשים, צריכים לעבור דברים קשים". משהו מהחויה האכסיסטנציאליסטית. אם אנשי המקצוע מסתכלים אל לקוחותיהם במשקפיים שאומרות: אתה חוית ואני אעזור לך – יש בעיה. למה שמי שעומד מולי ירגיש שהוא לא בסדר ואני כן?
    במקרה של המפגש עם הזוג, בהחלט התייחסתי אליהם כאל אנשים שהם ואני כבר יודעים מה זה אבל, ואני חושבת שהמקום הזה הכי עזר. לא התנשאתי בידיעותי המקצועיות, הבאתי יותר יכולות שהחיים לימדו אותי ואותם.
    וכן, אמפטיה וונטילציה – זה חשוב וראשוני, אבל בהחלט לא מספיק.
    ואשמח ללמוד יותר יחד איתך.

  7. יהודית Says:

    מה שלמדתי מהפסוט הזה זה שאנשים לא מדברים
    חסרה מיומנות פשוטה של הקשבה, של דיבור
    אנחנו חווים את זה בכל מיני מקרים של טראומות.
    האנשים ממול פשוט מתאדים. שותקים.
    חסרה ההבנה שכדי לחזור לשגרה צריך לדבר על זה.
    לאפשר את הדיבור הזה

    כתבת יפה כל כך וברגישות

  8. benziv Says:

    תודה

  9. shirah Says:

    ליהודית – זה לא רק עם זרים, אלא גם עם בני משפחה.

  10. גבי דרורי Says:

    אם הבנתי אתכן נכון,אז היכולת של האדם [ואח"כ כמטפל,בספרה אחרת] לגעת בשכול היא קודם כול ביכולת שלו לגעת בעצמו דרך האחר,ולא רק דרך עצמו.עד כמה הדבר אפשרי?

  11. benziv Says:

    ענייני ה"ספרות" מורכב מידי בשבילי… מה שחשוב זה להיות שם איתם, לראות מה חסר להם ואיך אפשר להשיג מה שחסר ולכן צריך . האמצעים לכך רבים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: