אבל ארגוני

יצא לי כמה פעמים לעבוד עם אנשים, סביב הנושא של אבל ארגוני.

להלן שניים מהמקרים:

יום אחד נקראתי למפעל ונאמר לי שאחד העובדים נפל לתוך מיכל גדול של חומר והתרסק שם – לגמרי. העובד היה חדש יחסית בארץ, ללא חברים ומכרים. וכן, הייתה בעיה בטיחותית שמישהו שילם עליה בראשו מאוחר יותר, אבל הייתה גם בעיה אנושית. המפעל כמעט חדל מלעבוד.

אחרי ברור שנעשה באמצעות ראיונות, הבנתי שלא הייתה שבעה, כיוון שבת זוגו של העובד לא יהודיה, שלא היה שום דבר ברור מבחינת אבל, שהכל היה מזעזע החל מפרשת מותו וגמור בבדידותו, שהיו רגשי אשמה לרבים מהעובדים, שהעניין נשאר לגמרי לא סגור.

ביקשתי לאסוף את העובדים כולם באולם גדול לצורך "שבעה". מישהו קרא את התפילות המקובלות. מישהו אחר סיפר על ההכרות שלו עם האיש. מישהו אחר סיפר על הפגישה עם בת זוגו, מישהו סיפר על השיחה שהייתה רגע לפני התאונה ומישהו אחר סיפר איך עצר את המכונות כולן. לאט, לאט, התחילו האנשים מדברים. הרוב שתק. חלק דיבר על החשיבות של תשומת לב לעובדים. "להכיר אותם, הכי חשוב, גם אם הם חדשים", אמר אחד מהם. 

כשנפרדתי מהם, נראה היה לי ששוב יש דיבור ביניהם, הם נראו שוב כאנשים חיים. 

הסיפור השני נוגע לעובדת שיושבת גב אל גב עם עובד אחר שבנו נהרג במלחמה האחרונה. שנה שלמה היא הרגישה שהיא באבל. העובד ששכל את בנו, תלה תמונה גדולה שלו בחדר, דיבר בטלפון עם מי שצריך היה בענייני הבן, בא לעבוד כשיכול היה, לא בא לעבוד כשלא יכול היה.

המשרד הצבעוני הלך ופשט צורה ואחר כך לבש צורה מאופקת מאד. אנשים נמנעו מלהיכנס.

כמעט שנה אחרי האירוע – התפרצה העובדת ודרשה עזרה. היא לא יכולה הייתה עוד.

אחרי עבודה עדינה, ואחרי מפגש בין השניים, מצאתי אותה שוב בחדרה, אבל מצב רוחה השתנה. היה לה חשוב מאד ששמעו אותה. היה לה חשוב להניח על שולחנו את העבודה שקודם עשתה במקומו, היה לה חשוב לחזור לשגרה. נגמרה שנה של אבל.