כמעט ערב ראש השנה 1

החנות הייתה עמוסה בסחורה חדשה ובמבצעים. היו לי כחמש עשרה דקות. עברתי בין המדפים, הרמתי את המוצרים והסתכלתי בהם. הנה, אני יכולה לקנות חלוק רחצה, אבל קניתי לה בשנה שעברה, ואולי מפה? מה פתאום מפה, היא ממש לא מארחת, והשולחן שלה ערום. מגבות לו וגם לה – יהיו ממש רעיון טוב. גם כלי מטבח, אבל הם כבדים מידי. וכך הסתובבתי לי בין המדפים המלאים, הרמתי, שקלתי, התלבטתי ויצאתי לפגישה שלי.

הסטודנטית שלי הבינה מה שאמרתי. היא תצטרך לכתוב את העבודה מחדש. אי אפשר למסור דו"ח שלא מחדש ללקוח שום דבר. נראתה כועסת משהו. בררתי. לא, זה לא מה שאמרתי לה. היא פשוט לא מוצאת עבודה כמו שהיא רוצה. לא נראה לי שתהיה יועצת ארגונית. היא לא יכולה לסבול עמימות. אוהבת דברים ברורים. עזרתי ככל יכולתי. נפרדנו.

חזרתי לחנות. עכשיו הייתה לי הפסקה של חצי שעה. הרמתי מהמדפים את מה ששקע במוחי כבר קודם: מפת שולחן יפהפיה לחברה שאצלה נתארח בחג. יש בה משהו אדום בשוליים – ממש כמו בספה האדומה החדשה שקנתה. רק שלא ידעתי איזה גודל מתאים לשולחן שלה. שניים וחצי? שלושה וחצי? החלטתי ללכת על שלושה מטר. אחר כך מצאתי סט של מגבות: לו וגם לה. היא תקבל את המגבת הגדולה בצבע הכתום החם ואת הקטנה בבז' והוא יקבל את המגבת הגדולה בצבע בז' ואת הקטנה בכתום חם. בבית הם יחליפו או יעשו מה שהם רוצים. לא פשוט לקנות להם. לא אוכל ולא דברים אחרים…

כבר הייתי בקופה ושילמתי, כשעלה בדעתי שכדאי גם לקנות לשני הצעירים שעברו לדירות משלהם ונפרדו דרכיהם. חזרתי לחפש ובחרתי מגבות מטבח. 4 מגבות לכל אחד.

כשחזרתי לקופה, היה תור. לא עזר שכבר הייתי קודם, התחלתי אותו מחדש. ידיה של המוכרת נעו בזריזות. "לוקח לי שעתיים וחצי לנקות 70 מ"ר של הבית שלי, וזה אם לא מפריעים לי", אמרה כשהחמאתי לה על זריזותה. אחר כך סיפרה לי שביתה עשתה תואר שני בסוציולוגיה, ואולי אני מכירה אותה. "היא מדברת כמו חשמל הבת שלי", אמרה כדי שאולי אזהה. אבל לא זיהיתי. "זה יפה שאת אומרת שהיא מדברת כמו חשמל", אמרתי לה. היא חייכה אלי. בין לבין פרשה את הצלופן, פרשה עליו חוטי רפיה טבעיים שגזרה קצת "שיהיה כפרי", אמרה, קיפלה, הדביקה בצלוטייפ לא לפני שדחפה פתקי החלפה "ואם את מאבדת אותם, לא בעיה – נחליף לך ממילא. הנה, ושתהיה שנה טובה". חשבתי שטוב היה אם הייתה הולכת לשיננית. ריח לא טוב נדף מפיה. ממש חבל.

תהיה שנה טובה, אמן. אמן.

לחנות נכנסה מושא הפגישה הבאה שלי. גם היא צריכה לקנות מתנות. היא תחזור לחנות אחרי שנסיים. מיהרתי לחניון, הנחתי את השקיות באחורי המכונית, "לא, אני לא יוצאת", סימנתי למי שכבר חיכתה שאזוז, וחזרתי לפגישה הבאה שלי. ביקשתי קפה הפוך. גם היא. אחרי כמה מילים של התחלה – התחלנו בעבודה.

היא התעקשה לשלם לי על הקפה. "זו המתנה שלי לחג שלך, בסדר?".

בסדר. תודה. שיהיה חג שמח.

המשכתי לפגישות הבאות. עוד יום ארוך לפני.

בערב צלצלה הרופאה ואמרה שאחת מהבדיקות שלי לא תקינה. שוב הורסים לי את החג. הלכתי בהמלצתה לרופא המשפחה. אמרתי לו שאני לא ממש רוצה לאסוף את המשפחה ושיש לי טיול לסין.

הוא הבטיח לי שלא צריך להתרגש כל כך. באמת לא בסדר, אבל נעקוב. נבדוק שוב מיד אחרי החזרה מסין. נרגעתי.

זה מה שמלווה אותי מאז שחליתי. אני תופסת את עצמי כמי שהבריאה ויחד עם זה אין בעיה להשבית אצלי את השמחה. החיים שבריריים כמו כנפיים של פרפר.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: