בוקר של ראש השנה בקריה של פעם

תמיד קריר בבוקר של ראש השנה. כך היום וכך גם אז.

אימא הכינה פרוסה של געפילטע פיש וצלוחית של "חריין" על השולחן. פרוסת החלה הייתה עבה. אבא אכל בשקט, כשהוא עדיין בגופיה שלו. אח"כ היה שותה את הקפה השחור בחלב (קפה אולה) שאימא הכינה ב"זיפים" כבדים שנשאו בשורה של כיף. המחזור והטלית כבר חיכו לו, כמו גם החולצה הלבנה שגיהצתי במסגרת עזרה במטלות הבית. הוא לבש אותה בסוף כדי שלא להכתים אותה.

אנחנו כבר היינו לבושים ואכולים. אימא יישרה את כובע הרפיה הלבן הקטן שסיימה לסרוג שבוע קודם ודחפה סיכה שבראשה פנינה כדי שלא יתעופף לו עם הרוח. את התיק התואם כבר סיימה ימים רבים קודם, והתקינה לו סוגר יפה ומבריק ממתכת. אחר כך משחה על שפתיה ליפסטיק אדום, והזליפה קצת בושם אל מאחורי אוזניה. הכל היה לפי תוכנית ערוכה ומוקפדת. ממש כמו הסריגה שלה. "כמו ממכונה" הייתי אומרת והיא הייתה זורחת כולה. אבא היה אומר שהיא החתיכה שלו, וזה רק שיפר עוד יותר את מצב רוחה (וזה לא היה פשוט, כי אימא הייתה קריזיונרית לא קטנה).

"למקום", אמרנו לבובי שלנו, שלא כל כך אהבה שאנחנו יוצאים בלעדיה. "למקום!", צעקנו כשניסתה לבוא איתנו והיא בלית ברירה התכרבלה על ה"קישאלע" שלה, שולחת משם מבטים של תבוסה ותחנונים.

יצאנו מהמטבח, מאחור, ששם היה הכי נח לסגור את הדלת. אבא הסתכל על שתילי הברוש שעמדו בקופסאות השימורים וחיכו להישתל. הוא יקיף את כל הגינה סביב סביב, אמר. מיד אחרי החג, אולי בחול המועד סוכות.

בסוף הסמטה, שנקראה רחוב נ"ח, עברנו על פני בית הכנסת של הספרדים שזה עתה גמרו לבנות אותו, וזמירות לא מוכרות עלו מתוכו. לנו עוד הייתה דרך ארוכה. אחר כך נגיע אל בית הכנסת שלנו, שנראה כל כך מפואר אז, עם תקרה גבוהה צבועה בתכלת וכוכבים יושבים בקצה סביב סביב. ואז יפרדו דרכינו: אני אעלה עם אימא לעזרת הנשים, היא תשב במקום המסומן שלה, אבא ישב עם אחי למטה, והחזן המיוחד שהוזמן לבית הכנסת בחגים, ושעורר תמיד השתאות או ויכוחים, ישא את קולו בשבילינו בנעימות חוזרות ומוכרות. בצהרים חזרנו לנוח, רק בשביל לחזור שוב לבית הכנסת אחר כך.

בערב, אחרי הארוחה, עדיין בבגדי חג, צריך לצאת לטיול גדול עם בובי עד לים. ואולי בדרך לעצור ולשבת על הספסל והגיד חג שמח לעוברים ושבים.

ככה בילינו את כל ימי החג.

היום, כשאני ליד המחשב, בקומה השמינית, רחוקה משתילי הברושים שאבא הקיף בהם את החצר, ומבית הכנסת – אני מתגעגעת בעיקר לאנשים החזקים האלה שהתוו לי את הדרך, למה שאמרו ולמה שלא אמרו. למה שאני יודעת עליהם ולחידות שהשאירו אחריהם.

אני מתגעגעת לתום, לפשטות, לאוטנטיות ולקצב.

 

בסלון הבית מונחת עכשיו המזוודה ואני מתחילה להניח בה את מה שילווה אותי לסין, ממש בתום החג.

כמה התרחקתי.

2 תגובות to “בוקר של ראש השנה בקריה של פעם”

  1. mira Says:

    גם לי סיפורך מזכיר ימים אחרים
    של בית חיים וריטואלים שחזרו על עצמם
    היתה פשטות ויציבות היה תום
    בית הכנסת היה עוגן -ברכת הכוהנים היתה טקס מרגש.
    געגוע ועצב מביא סיפורך

  2. benziv Says:

    מעניין מה יכתוב הדור הבא אחרינו… בית כנסת יתפוס מקום קטן יותר כנראה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: