בשעה שדיברתי בטלפון, ראיתי אנשים בחולצות לבנות וכיפות שחורות, ופניהם אל הים. מבעד לחלון הגדול שלי ראיתי אותם. והיו גם זוגות שהלכו רחוק יותר ובידיהם ספרי תפילה. ופתאום הבנתי שמצוות התשליך היא זו שהם ממלאים. שמחתי מאד. לא ממש זכרתי מתי זה קורה. ושוב נזכרתי בימים רחוקים ובהורי צועדים איתנו, עם אחי ואיתי, אל המים שבקריה. אח"כ התפללנו, והפכנו את הכיסים שלנו, שהחטאים שלנו צפו להם הרחק עם הגלים ואולי היו למאכל לדגים.
היום – אין מי שיאכל את החטאים שלי, ואני כבר לא מעונינת להשליך אותם ממני. חלק מהחטאים שלי, אהובים עלי.
ובכל זאת נכנסתי לאינטרנט, חיפשתי ומצאתי באנציקלופדיה של מקרא גשר, זכר לימים שלא ישובו: שהתשליך הוא "טקס שבו משליך אדם באופן סמלי את חטאיו לנהר, לאגם או למקווה מים אחר. הטקס נערך ביום הראשון של חג ראש השנה, לפנות ערב.
שם הטקס נובע מהפסוק: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם" (מיכה ז' 19). באופן סימלי משליכים למים פירורי לחם שהיו בכיסים, ומנערים את הבגדים".
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה