הכניסה בעיני נוודת ארגונית

אני מתקרבת למחסום ולא יודעת מה לעשות. עוברת אורח מקרית אומרת לי: "לא, אני לא מפה, אבל נדמה לי שיש עינית במחסום, אולי איזה אינטרקום שיעביר אותך לבטחון", היא צודקת. אני לוחצת ומדברת עם רינת, שאחרי שהיא מזהה את עצמה, ובודקת מי אני, מבקשת: "חכי, משום מה השם שלך לא מופיע". אני מחכה. עוד מכונית נעצרת אחרי. לא צופרים כאן. היא פותחת את השער. אני מתחילה לחפש חניה וזוחלת במורד החניון. מידי פעם ניבטים אלי העצים ששתולים מאחורי המרפסות הפתוחות. דווקא באפלולית של מינוס שלוש מצאתי לי מקום. עכשיו נותר לחפש את הדרך למעלה. אני מוצאת מדרגות ועולה. קריר ונעים, מזל שלא יורד גשם. עכשיו נותר להגיע לדלת הכניסה שההכוונה של שלט גדול מספר עליה. חשבתי שעכשיו אכנס ואמסור איזושהי תעודה מזהה למישהי או מישהו שיושב/ת מאחורי דלפק, אבל זה לא קורה כל כך מהר. הדלת המסתובבת נעולה, לא נענית ללחץ שאני מפעילה עליה.

שוב אני לוחצת על כפתור שמצאתי בצד, ושוב עונה לי רינת: "עוד רגע יבוא מישהו לאסוף אותך". פעם נוספת אני שמחה שלא יורד גשם. מסתכלת על הנוף, רואה את העצים, את השבילים המתפתלים, כל כך ירוק כאן למרות שעכשיו סוף הקיץ. מחכה כמה דקות ומישהי אוספת אותי. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בקומה העליונה ביותר של הבניין. ניקיון זוהר מכל פינה. המרצפות בוהקות והמסדרונות בצבעי חום בהיר מאד ורך. לוח המודעות מוכר לי טויוטה וגם טיולים לחו"ל. אני לא קונה. עוברת הלאה.

כיוון שהקדמתי, אני מוזמנת לשבת על כורסא נוחה, ממש מול הנוף הנפלא. מאחורי קפטריה, ואני יכולה להכין לעצמי משקה חם או קר, או לבחור לי תפוח מפתה מהצלחת. אני מכינה לעצמי תה קמומיל, נושמת עמוק וכותבת. יש לי זמן.

אני כותבת על השערים שבכניסה לארגונים. כמה הם מלמדים אותי על מה אמצא אחר כך! כמה הם עוזרים לאנשים להישאר שם או ללכת. מלכודות של דבש? או שאין כאן שום מלכודת?

הנה, אני מגיעה לכאן מארגון אחר שבו כבר עבדתי בבוקר, מגרש החניה שלו קטן, המכונית שלי חיכתה לי ממש ליד היציאה. טור גדול של אופניים עמד לא רחוק מהדלת. נכנסתי ללא בדיקה בטחונית לתוך חדר קטן ומשם – לאולם שבו כבר קיבלה את פני אישה צעירה. "בוקר טוב, אתי" אמרה. אנחנו כבר מכרות ותיקות. הצצתי אל המנכל"ית שדלתה פתוחה כמעט תמיד ושאלתי: "להביא גם לך קפה"?, לא, היא כבר שתתה. הכנתי לעצמי קפה והתבשמתי מריחות הסלט הקצוץ והחביתות שהכינו בקפטריה. הכל היה פתוח. כל מי שהסתובב שם – מוכר. אין מעליות, כי לא צריך. הרצפות צופו בפלסטיק אפור. תמונות נוף מקומי מילאו את קירות חדר הדיונים הקטן שבו עבדנו.

בעבודה שלי, אני פוגשת בכל יום ריחות אחרים, אוירה אחרת, גדלים ומרחבים אחרים, אנשים שלבושים בצורה שונה. בכל פעם תופסת את המודעות שלי תופעה אחרת והאנרגיה שלי מתגייסת למשהו אחר. 

אני שמחה שאני עוברת ממקום למקום, זה מעשיר את התפיסה שלי על ארגונים. כן, אפילו אם אני רק מסכלת על הכניסה ומנסה להבין מתוכה מה התרבות של המקום, מה אמצא.

בערב, במכונית שמעתי שפוליאקוב מת. עוד פעם הפיל הסרטן קורבן. הרדיו שר: "מים לדוד המלך" ואני רואה את החצאיות מתרוממות. 

הסרטן של אולמרט: שיויון ואי שיויון

אני מאחלת לאולמרט החלמה מהירה, ומינימום של תופעות לוואי. 

הסרטן של אולמרט מזכיר שכולנו שווים בסיכוינו לחלות. גברים רבים בגילו וגברים רבים יותר המבוגרים מגילו – עברו את התהליך הזה. כאחד האדם הוא האיש הזה, גם אם הוא שווה מיליונים, גם אם הוא ראש ממשלה, וכאחד האדם ימצא את עצמו בדאגה קלה בכל פעם שמצבו הגופני ישתנה, וכבדה יותר אם יהיה מדובר בכאב בעצמות או בשיעול ממושך, למשל. ממש כאחד האדם יבוא יום והוא יהיה ממש בסוף דרכו (אני מאחלת לו שזה יקרה כשהוא זקן ושבע ימים).

הסרטן של אולמרט מזכיר שלא כולם שווים בדרך הטיפול בסרטן. אולמרט לא יחכה בטורים ארוכים. הרופאים יבואו אליו, ואם הוא יבוא אליהם – הכל יהיה בניחותא, כשאינו נדרש לחשוב על אלה שמחכים אחריו. יטפלו בו טובי הרופאים והוא לא יצטרך להילחם על הרופא שאותו הוא רוצה. הוא יקבל את כל התרופות הנכונות, גם אם אינן בסל, ולא יצטרך להיעזר במועצה הישראלית לצרכנות, בערוץ 10 ובעמנואל רוזן למשל (כפי שעשיתי אני) – כדי להכריח את חברת הביטוח לשלם את מה שמגיע. הוא לא יצטרך לעבור וועדות שונות ומשונות ולחכות לתשובתן. הוא גם יקבל "second opinion" ללא תשלום.

מצד שני, העובדה שהוא לא שווה לי, למשל, ושהוא סלבריטי, ושמחלתו מסוקרת בראש חדשות בארץ ובעולם, תעזור בוודאי לאחרים לעבור בדיקות מוקדמות, לא להתביש, לטפל היטב בתופעות אם כבר התגלו. עובדה זו תעזור אולי גם להשיג יותר תרומות לצרכי מחקר ו/או טיפול.

יכול גם להיות שהוא יהיה רגיש יותר לחולי סרטן אחרים, ויכול להיות שלא. אולי הוא עצמו יתרום קצת מכספו לעידוד גופים שמטפלים בחולים ו/או מחלימים. יפה, לא? אולי אפילו יצא מחר להפגנות נגד  משרד הבריאות?

 

ומניסיון אישי:

א. אפשר וכדאי להחלים.

ב. כדאי שיהיה רופא מתכלל שרואה את כל המערכת הגופנית ולא רק את הערמונית.

ג. כדאי שיהיו תיקים מסודרים עם כל הניירת.

ד. כדאי לנהל את המחלה ככל שאפשר.

 

אני אישית אוהבת גם לאסוף אינפורמציה, אבל יש כאלה שאוהבים להדחיק. כאן אין לי המלצות.

והעיקר: שזו לא תהיה הסיבה לאי הישרדות במערכת הפוליטית, ושראש הממשלה וכל החולים של היום – יחלימו ויהנו ממה שניתן להינות בחייהם.

 

 

 

דוד פוגל/נוכח הים

דווקא עכשיו, שכבר מתרבים סימני הסתיו, אני ממליצה לקרוא את ספרו של דוד פוגל: נוכח הים.

משהו על פוגל האיש, שכתב תמיד, תמיד בעברית:

מהלך חייו:

נולד ב1891 – באוקראינה.

התייתם מאביו בגיל צעיר ועבר ממקום למקום.

ב-1912 התיישב בוינה וחי בה שנים רבות.

ב-1925 עבר לחיות בפריז.

ביקר בארץ ב-1929, ושב לאירופה לאחר שביקורו לא עלה כאן יפה. הוא הרגיש זר ופליט – כאן. חלק מהסופרים הסתייגו ממנו בגלל מזג דכאוני ובגלל שאורח חייו בישראל של אז – נתפס כבטלנות.

הועבר ב-1944 מצרפת לגרמניה ונרצח, בכל אופן – עקבותיו אבדו.

על יצירתו:

כתב גם שירה וגם פרוזה. כמה משיריו הולחנו (אימא קטנה – שלמה ארצי, לילות הסתיו – יהודית רביץ).

דן פגיס, משורר, שקרא את יומניו, מתאר אותו כאדם סגור, הססן וחסר כיוון, שאכזבתו מהעולם רודפת אותו כל יום.

בנדודיו באירופה הוא מקיים אורח חיים של מלמד עלוב שמחפש שיעורים פרטיים, וכשהוא מוצא אותם הוא עוזב לכיוון של חלום עסקי שאף פעם לא מתממש.

השירים שלו, שנושאיהם הם ילדות, אהבה, חידלון – לא מתקבלים בברכה כיוון שהם אינדיוידואליסטיים והארץ כולה כמהה למשהו ציבורי שעוסק בבעיות הדוחקות של השעה.

הוא גם חורג בקצב השירה  מהמסורת של הדור של ביאליק.

משנות החמישים חל שינוי בהתייחסות הביקורת, אולי בהשפעת המודרניזם הרוסי והאירופאי.

מוזכר כיום כאחד ממחדשי השפה העברית.

זהו, עבר לי הזמן המוקצב לפוסט של הבוקר. אני מכבה את המחשב ויוצאת ליום של עבודה. תהנו מהספר!

התוכנית: חוצה ישראל גם באופניים

 כשהגעתי לגיל בי"ס תיכון, אבא צבע זוג אופניים שהיו אצלו במחסן. הוא לא שאל אותי לגבי הצבע, זה מה שהיה לו: צבע ירוק מטושטש. כך הצטרפתי לילדים רבים שרכבו על אופניים, בדרכם ל"תיכון קריית חיים" שמעבר למסילת הברזל.

זכורה לי תחושת העצמאות החדשה הזו: ללא תלות באף אחד אחר, וללא צורך בתשלום נוסף, אני מגלגלת החוצה את האופניים שלי בירוק מטושטש, קצת משכיבה אותם (היתה להם רמה) מעבירה את הרגל, רבע מתישבת על הכסא שלי, מיישרת אותן, מניחה את הרגל על הדוושה הגבוהה יותר, לוחצת עליה ובתנופה מתחילה את הנסיעה. רק ימים גשומים במיוחד – עצרו אותי מהנסיעה.

נחיל של נוער התנהל לו אז יחד איתי, מספר המכוניות לא היה רב, והמאמץ הספורטיבי איפשר לי להיכנס לכיתה רעננה ומלאת אנרגיה. נראה היה שהדינמו התמלא וגם אני.

עברו ימים רבים. בשבוע שעבר ביקרתי את נכדי שיצאו לרכב על אופניים ואני בעקבותיהם עם אורי בעגלת התינוק. נהניתי לראות אותם ונזכרתי בנוסטלגיה בתחושות שלי בימים ההם. במייל כתבתי לנכדה שלי,   ש-43- שנים לא רכבתי באופניים. שאני רוצה לנסות ולרכב שוב בפעם הבאה שאגיע לשם. והנה מה שכתבתה לי:

Dear Safta,

If you havent rided in 43 years- dont try now!i dont want my savta to have a concution.

 i hope you can come again to visit me! I luv you and saba!!!!!! 

 או קיי, מתוקה שלי, ארכב בזהירות רבה. כמה מהר מתחלף התפקיד ההורי, הנה הנכדה שלי כבר שומרת עלי…

ומכאן לחדשות היום:

ברור כמה שמחתי לקרוא הבוקר ב"הארץ", כתבה שתחילתה בעמוד הראשון שאומרת: "בתוך מספר שבועות יחלו העבודות בשטח על שביל ישראל באופניים. השביל ייסלל לאורך כ-1,200 ק"מ, ואמור להיחנך בעוד שנתיים-שלוש. לפי מפת השביל, שמתפרסמת כאן לראשונה, הוא יעבור בשטחן של 40 מועצות מקומיות שונות ויחלוף דרך כל צורות ההתיישבות הקיימות בארץ ובכל סוגי הנופים והקרקעות".

איזה יופי!

דווקא אחרי הביקור בסין, אבל גם הרבה קודם, חשבתי לעצמי שישראל נסוגה מצורת נסיעה ונופש חוייתית ופשוטה כל כך, ירוקה ומענגת, ספורטיבית ואקטיבית של רכיבה על אופניים. הייתי רוצה לראות בכל עיר שבילים בטוחים לרוכבי אופניים. הייתי כל כך רוצה לראות שביל כזה בנתניה. עיר שטוחה, עם חוף ים, מה רע? אולי ראש העיר תקרא.

מחברת מסע 9: אנשים ואבנים – ביער האבן

יש אנשים ויש אבנים ולפעמים הם נפגשים ממש כמו בבוקר הזה. ירד גשם, אפשר לראות את הברק שהותיר אחריו על המרצפות. לא צריך לדאוג, הוא יתחדש מיד, אבל בינתיים אפשר לנצל את ההזדמנות ולהתחבק קצת בין כל המבקרים, ולהבטיח עוד תמונה אחת מהמסע המפליא הזה.

אפשר גם ללמוד קצת סינית, באותה הזדמנות. השלט שמאחור, חצוב בסלע ומודגש באדום, בנוי משתי מילים ומבהיר כל כך יפה שהשפה הסינית היא שפה של תבניות. ממש גשטלטים. אפילו למי שסינית רחוקה ממנו מאד, יכול להיות ברור שמדובר כאן על יער ועל אבן. צודקת? הנה שתי המילים הסיניות הראשונות שלכם: שני עצים מסמלים את היער, וגם את האבן אפשר לראות בברור.

ועוד באותה הזדמנות, כמי שמתבוננת היטב בתמונה, אני מגלה שאת החולצה שאני לובשת בהזדמנות קיבלתי בקייפ קוד שלחופי האוקיינוס בארה"ב, והסמל עליה הוא של מכון הגשטלט שם, המעיל שאני מחזיקה ביד הוא ממסע עם משלחת גמלאי צה"ל לפולין, המכנסיים נקנו בישראל, את התיק שכמעט לא רואים – כבר קניתי בסין – אבל הכל, כולל בגדי בן זוגי היקר – הכל" made in China" ברוח הזמן והמקום…

בקיצור, נפלאות הגלובליזציה: אנחנו ישראלים שבאנו בגופנו ורוחנו לבקר בסין. קודם לכן היה הקשר שלנו עם הארץ הענקית הזו, דרך הבגדים (האמת שלא רק… גם דרך מחירי הנפט הגואים, המתכות שנעלמות, הסרטים, הספרים…). עכשיו יהיה הקשר גם באמצעות החויות, במיוחד אלה המצולמות בזיכרון האנושי או זה שבמחשב.

לחגוג את החיים

בבוקר אספתי חברה שממש עכשיו עברה את הניתוח. הכרתי אותה לפני שנים רבות, בקורס מקצועי. עכשיו היינו בדרכנו המשותפת ליום עיון בשם "לחגוג את החיים", היינו שתיים מתוך תשע (ויש אומרים מתוך 8). ואנחנו באמת מתכוונות לחגוג את החיים, לא רק היום – בכלל.

חשבתי שהגענו מוקדם מידי. ההתכנסות היתה אמורה להתחיל ב09:00, אבל כבר היו שם נשים: לקוחות ואלה שמחלקות את החוברות השונות והחומרים האחרים (שכנראה שגם הן לקוחות). אספנו לתוך תיק נייר את החוברות שחפצנו בהן, והמשכנו אל הקפה/תה/קרואסונים/לחמניות.

ואח"כ הכל התחיל.

שורות, שורות ישבו כ-500 נשים והקשיבו בשקט רב להרצאות השונות, רק בארוחת הצהרים היה קצת זמן לשיחות: איה את? באיזה שלב? אצל מי? אלה תופעות הלוואי? ועוד ועוד.

ד"ר בלה קאופמן, מתל השומר, סיפרה בהרצאתה הפותחת, על המחקר החדש, במילים של חול: "יש בכל תא סרטני עם מעטפת וגרעין גם "מסלולים" שמפעילים אותו אחרת… כשמבינים אותו יודעים לתקוף אותו… יש ארבעה סוגי her:1,2,3,4… "אני שומעת אותה ומגלה את החידוש הזה. תמיד שמעתי רק על her2.."

ד"ר בלה קאופמן הייתה האונקולוגית הראשונה שפגשתי. עכשיו היא עומדת על הבמה ומסבירה בצורה קלה מאד את מה שכל כך קשה עבדו עליו אנשים רבים. וזה מובן. ממש מובן. בהמשך היא מדברת על התרופות השונות שנולדו לואריאציות השונות.

אחריה עולה ד"ר נועה אפרת (בן ברוך), מבי"ח קפלן, ומדברת על הרעיון של תפירת טיפול אישי לכל אישה. "כל אחת היא שונה.. רוצים להגיע לתרופה מתאימה.. למחלה המתאימה.. בזמן המתאים… ואח"כ היא מצטטת את סיר וויליאם אוסלר: "אם לא הייתה שונות כל כך גדולה בין בני האנוש, הרפואה הייתה מדע מדויק ולא אומנות". תקציר של ההרצאה שלה   ראיתי הבוקר באתר של האגודה: www.cancer.org.il

ד"ר עופר כספי, ממרכז דוידוף בבילינסון, ממשיך ומדבר על רפואה אלטרנטיבית. יש המוציאים 12,000 שקל לחודש על תוספים ואחרים (מראה רשימה של אחד מהלקוחות), על דברים שכן ושלא עוזרים. מדהים.

כמה כסף אנשים מוכנים להוציא על הגאולה המובטחת, ולא תמיד היא ברמה הנדרשת! גם אני נסחפתי לתקופה מסוימת לתוך הנחל הזה המבטיח כל מיני הבטחות: החל מריפוי מלא ועד להקלה.

כמה דברים שבכל זאת עוזרים לדבריו: אומגה 3 (מעכבת התפתחות של גידולים), כורכום (מגביר את יעילות הטיפול), יוגה לחיוניות, דיקור – יכול לעזור במקרה של חולשה, ושיאצו – לאיכות חיים.

בעבר חשבו שאסור לקבל טיפולי מגע – היום – לא חושבים כך. לכן אפשרי לקבל עיסוי, רפלקסולוגיה וכו'.

מה שעוזר להתמודד עם תסמינים של המחלה, וכן לגייס את חוכמת הריפוי של הגוף – מצוין. גם מה שמסייע לאיכות החיים של המות – חשוב (נושא שרק עכשיו מתחילים להשתמש בהקשר שלו, במילים האלה).

אסורים: כירופרקטיקה וסוגי של אוסטיאופטיה.

לא הוכחו כתורמים: רייקי והילינג.

והיה עוד, והיו עוד.

הקינוח היה כולו של ד"ר חיים שפירא, שאיסטרטגיה ותורת המשחקים הם חלק מהיום יום שלו, אצלנו הוא הופיע כסטנדפיסט מעולה!!! אחת בציטטות הנפלאות שלו: "לאושר אין טיולים מאורגנים" של נבוקוב.

לאגודה למלחמה בסרטן: לא נשאר אלא להודות על הארגון, על התמיכה, על הרמה הגבוהה.

מחברת מסע 8: אישה עובדת

בבית של הטיבטנית בת ה-72, אני מרגישה מאד נח. יפה כאן. פשטות צבעונית וחמימה נזרקת החוצה מהאריגים והרקמות. הייתי משתרעת על אחד המרבצים ונחה מהטיול הזה. אולי מבלה כאן יומיים, טועמת מהגבינות המיוחדות שהם מתייחסים אליהם כיוגורט (מונחות, כאן בתמונה, ליד הראש שלי, מאחור. הטיבטנים הם היחידים בסין שאוכלים מהחלב של היאק ומתוצרתו). אבל אי אפשר, צריך להמשיך הלאה.

אישה עובדת היא 'החברה הטיבטנית שלי לרגע'. מארחת את הבאים במבנה המשפחתי ומקבלת על זה תשלום. נמצאת באלבומים רבים בכל העולם. מספרת בשקט חסר מילים ובחיוך את הסיפור של הטיבטנים.

אחת עשרה שנים מפרידות בינינו וגם עולם שלם. היא לא קיבלה אף פעם הורמונים ולא הייתה אצל קוסמטיקאית. היא לא חבשה את ספסל הלימודים באוניברסיטה. אני בטוחה שהיא לא התגרשה, ולא קיבלה תלוש משכורת. אני מתארת לעצמי שגם חיסון נגד שפעת – לא קיבלה. המכונית שלה לא עומדת ליד הבית.

היא ילדה בבית שבו היא גם משמשת היום סבתא פעילה ומארחת תיירים סקרנים במעון המורחב שלה, פוגשת כל יום את בני משפחתה שגרים איתם כמו בשבט קטן. היא שורדת רק בכח הבריאות הטבעית שלה ולא בכוחן של תרופות שעברו מעבדות רבות ונוסו קודם על בעלי חיים.

כשאני מסתכלת בפניה ורואה את האור והחיוך, אני יודעת שהיא יודעת כל כך הרבה. אני כבר לא אספיק ללמוד את כל מה שהיא יודעת. 

איכשהו נקשרה נפשי אליה. לא יודעת למה. הייתי נשארת עוד קצת, אבל הקבוצה ממשיכה הלאה. אני לא אומרת על זה מילה. ממשיכה.

מחברת מסע 7: טיבטנים, יאק וקבורת השמים

הייתי חיה שם. למה לא? טוב, אני רק יודעת לשבת על היאק, אבל אני בטוחה שהייתי יכולה ללמוד עוד כמה דברים. יש דברים שכנראה לא אוכל ללמוד מהם.

קיבלו את פנינו בשמחה, אנחנו מקור הפרנסה שלהם. לעלות על היאק עלה לי 10 יואן (5 שקל). מזה הם מתפרנסים. תרמתי ברצון, ויצאתי אל עבר התמונה שלא אשכח (אני בדרך כלל פוחדת מבעלי חיים שגדולים מכלב דני ענק).

את עניין המתים שלהם, לא אשכח, "קבורת השמיים" הם קוראים לזה. אולי זה נקי אקולוגית, אבל די מפחיד. על ההרים שממול, אפשר למצוא דגלים שמסמנים את המקום בו נערכת הקבורה הזו. היום – היא אסורה על פי חוק, אבל במקומות האלה – מי כבר בודק?

בלילה הרגשתי רע, חסר לי חמצן. הראש שלי התפוצץ. "רק לא קבורת שמים", חשבתי.

ביבליותרפיה ארגונית

מידי פעם אני משתמשת בידע שרכשתי במקום אחד לצרכים שבאים ממקום שני. למשל: אני שומעת סיפור של לקוח: השורה התחתונה היא שהלקוח מרגיש תקוע. מי שבא לעזרתי במקרים כאלה היא האגדה או המעשיה (זה לא אותו הדבר), שאני מייבאת מהעולם של הספרות.

אפשר להשתמש באגדה קיימת, אבל אפשר להמציא אגדה שיש בה מרכיבים שאני מביאה ו/או הלקוח/ה שלי מביא/ה: פיה, נס, ניצחון, אנשים טובים, אנשים רעים, דרקון – הכל הולך. אפשר להביא אלמנטים מהמציאות ואפשר להביא אלמנטים מיסטיים. הגבול הוא רק בדימיון.

האפשרות לספר סיפור היא אינסופית בגווניה. אפשר לספר את הסיפור דרך שלגיה כמו גם דרך פיה שהומצאה זה עתה.

ואיכשהו, בזכות המעשיה או האגדה אני כבר יותר מפעם אחת מגיעה לסוף הפגישה והלקוח/ה – יודעים קצת יותר על האופציות שעומדות לפניהם, והתקיעות – כלא הייתה.

המסקנה שלי היא שהאפשרות לספר סיפור מחוץ למסגרת הכובלת, מביאה לאיזה חופש, והחופש יכול להביא ליצירה חדשה. 

 

מחברת מסע 6: מגלומניה של חיילי הטרקוטה

כמו שאתם רואים, גישת הגשטלט ומחברת המסע הגיעו אל חיילי הטרקוטה (כאן בחנות המוזיאון שנמצאת בכניסה לקברים הענקיים). 

אני חושבת לעצמי בשקט על המגלומנים שיכולים היו להמציא מקומות שמאות שנים אח"כ, יבואו ארכיאולוגים לחפור בהם, אחרים לבקר בהם. מגלומנים כאלה יכולים להקריב שעות של עבודה של אומנים, וכמובן גם את חייהם של רבים אחרים- בשרות מילוי פנטזיה של עצמם. הקיסר צ'ין שהשתגע בסוף לגמרי, לא היה היחיד לעשות את זה.

גם מאו, בצורה אחרת של פולחן אישיות עשה את זה. לקרוא את הספר "ברבורי פרא" מלמד אותי שמאו היה חוליה  בשרשרת של מגלמונים.

ו- האם רק לסינים יש כאלה? ומי עוד מהמנהיגים (לא רק הסינים) עושה את זה היום?

נדמה לי שיש לי הבוקר מחשבות חתרניות נגד שליטים ומנהיגים…