לזכרן של הפילגשים הסיניות שבורות הרגליים

חיים קשים של נשים בעולם גברי- אינם חידוש, גם לנשים בארצות מערביות. הסיניות, בתורן, חוו גם הן ימים קשים, חוץ מכמה שבטים בסין, שבהם האישה שולטת. החברה היתה שוביניסטית והכתיבה אפשרות של גברים לקחת להן נשים רבות, בעיקר במעמד רשמי של פילגשים (עניין זה השתנה סופית לאחר המהפכה, אבל התחיל עוד קודם), וכן להטיל בהן מומים.

רוב החומר שאני מוצאת על העיר האסורה, למשל, שבה חיו נשים רבות, מדבר על הארכיטקטורה המהממת של המקום, על השושלות שחיו בו, על תוספות הבניה, על הטקסים ועוד ועוד. לא מצאתי חומר על הפילגשים הרבים. לא מצאתי חומר על קורות הילדות שנשארו בחיים (הרגו רבות מהן), אבל, מה חדש בזה?

נעזרתי בשביל לתאר לעצמי את הקורה שם ב"ברבורי הפרא" (רונג ג'אנג) שאני מאד ממליצה לכל אוהב סין – לקרוא, וכן עיינתי במאמרים שמצאתי באינטרנט. כיוון שאין כאן כוונה להכין כתבה מדעית, הריני מרשה לעצמי לרפרף ולאזכר את המצב המיוחד הזה, שמשפיע עד היום באופנים שונים.

ב"ברבורי הפרא", מתחיל הספר במילים: "כשהייתה סבתי בת חמש-עשרה שנים, הייתה לפילגשו של גנרל איל מלחמה…. ההתקשרות הוסדרה ע"י אבי סבתי, פקיד משטרה בעיר השדה איסיאן… כמאה ושישים קילומטרים צפונית לחומה הגדולה…". כך מתחיל תיאור של חיים נוראיים שהיו לסבתה של הגיבורה, עד שהצליחה בדרך נס להשתחרר מעול הפילגשות שנכפה עליה. תמורת העסקה, קיבל אבי הסבתא של רונג יאנג כסף ומעמד.

 הפילגשים חיכו לאדונן, כשהן מנהלות חיים עצמאיים חלקית במסגרת מצומצמת מאד. חייהן מלאי התככים, היו נתונות לעינם הבוחנת של סריסים ששמרו עליהן והלשינו לאדונן. 

גם הטלת מומים בנשים איננה כאמור עניין חדש.

בסין, החלו תלאותיה של הפילגש בינקותה – כשהכינו אותה לתפקידה. אחת הטראומות הייתה כמובן שבירת כפות הרגליים, שבנתה מהרגל צורה של לוטוס והזכירה אבר מין נשי.

כן השפיעה צורת הרגל השבורה על השרירים באגן של האישה ולפיכך גם על התחושות של הגבר בזמן המגע המיני (ראה:http://www.criticalpedagogy.org.il /…/מאמרים/קשירתכףרגלנשיםבסין/tabid/151/Default.aspx – 116k – ).

בלוג מצוין שמתעמק בנושא שבירת כפות הרגליים הוא הבלוג של נוריתה והוא גם מלווה בתמונות:

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1028929 – 261k

בעיר מוזיאון מקסימה, קיים מוזיאון שעוסק בנושא, והוא יחיד במינו בעולם (אינני זוכרת את שמה של עיר המוזיאון המיוחדת הזו, אבל ברגע שאזכר או אגלה – אערוך מחדש קטע זה).

אומנות חבישת כפות הרגליים הובאה לסין לפני כאלף שנים, ע"י אחת מפילגשיו של הקיסר. החבישה נמשכה כל השנים, כיוון שהתרתה הייתה מביאה לצמיחה מחודשת. "כילדה אני זוכרת את סבתי סובלת כאבים בלתי פוסקים. כשהיינו חוזרות מקניות, נהגה ראשית כול להשרות את רגליה בקערת מים חמים, כשהיא נאנחת בהקלה… הכאב נבע לא רק מהעצמות השבורות אלא גם מציפורני האצבעות, שגדלו לתוך בשר הרגל" (ברבור פרא, עמ' 25).

איזה עולם מטורף. מטורף, מטורף.