התוכנית: חוצה ישראל גם באופניים

 כשהגעתי לגיל בי"ס תיכון, אבא צבע זוג אופניים שהיו אצלו במחסן. הוא לא שאל אותי לגבי הצבע, זה מה שהיה לו: צבע ירוק מטושטש. כך הצטרפתי לילדים רבים שרכבו על אופניים, בדרכם ל"תיכון קריית חיים" שמעבר למסילת הברזל.

זכורה לי תחושת העצמאות החדשה הזו: ללא תלות באף אחד אחר, וללא צורך בתשלום נוסף, אני מגלגלת החוצה את האופניים שלי בירוק מטושטש, קצת משכיבה אותם (היתה להם רמה) מעבירה את הרגל, רבע מתישבת על הכסא שלי, מיישרת אותן, מניחה את הרגל על הדוושה הגבוהה יותר, לוחצת עליה ובתנופה מתחילה את הנסיעה. רק ימים גשומים במיוחד – עצרו אותי מהנסיעה.

נחיל של נוער התנהל לו אז יחד איתי, מספר המכוניות לא היה רב, והמאמץ הספורטיבי איפשר לי להיכנס לכיתה רעננה ומלאת אנרגיה. נראה היה שהדינמו התמלא וגם אני.

עברו ימים רבים. בשבוע שעבר ביקרתי את נכדי שיצאו לרכב על אופניים ואני בעקבותיהם עם אורי בעגלת התינוק. נהניתי לראות אותם ונזכרתי בנוסטלגיה בתחושות שלי בימים ההם. במייל כתבתי לנכדה שלי,   ש-43- שנים לא רכבתי באופניים. שאני רוצה לנסות ולרכב שוב בפעם הבאה שאגיע לשם. והנה מה שכתבתה לי:

Dear Safta,

If you havent rided in 43 years- dont try now!i dont want my savta to have a concution.

 i hope you can come again to visit me! I luv you and saba!!!!!! 

 או קיי, מתוקה שלי, ארכב בזהירות רבה. כמה מהר מתחלף התפקיד ההורי, הנה הנכדה שלי כבר שומרת עלי…

ומכאן לחדשות היום:

ברור כמה שמחתי לקרוא הבוקר ב"הארץ", כתבה שתחילתה בעמוד הראשון שאומרת: "בתוך מספר שבועות יחלו העבודות בשטח על שביל ישראל באופניים. השביל ייסלל לאורך כ-1,200 ק"מ, ואמור להיחנך בעוד שנתיים-שלוש. לפי מפת השביל, שמתפרסמת כאן לראשונה, הוא יעבור בשטחן של 40 מועצות מקומיות שונות ויחלוף דרך כל צורות ההתיישבות הקיימות בארץ ובכל סוגי הנופים והקרקעות".

איזה יופי!

דווקא אחרי הביקור בסין, אבל גם הרבה קודם, חשבתי לעצמי שישראל נסוגה מצורת נסיעה ונופש חוייתית ופשוטה כל כך, ירוקה ומענגת, ספורטיבית ואקטיבית של רכיבה על אופניים. הייתי רוצה לראות בכל עיר שבילים בטוחים לרוכבי אופניים. הייתי כל כך רוצה לראות שביל כזה בנתניה. עיר שטוחה, עם חוף ים, מה רע? אולי ראש העיר תקרא.