הכניסה בעיני נוודת ארגונית

אני מתקרבת למחסום ולא יודעת מה לעשות. עוברת אורח מקרית אומרת לי: "לא, אני לא מפה, אבל נדמה לי שיש עינית במחסום, אולי איזה אינטרקום שיעביר אותך לבטחון", היא צודקת. אני לוחצת ומדברת עם רינת, שאחרי שהיא מזהה את עצמה, ובודקת מי אני, מבקשת: "חכי, משום מה השם שלך לא מופיע". אני מחכה. עוד מכונית נעצרת אחרי. לא צופרים כאן. היא פותחת את השער. אני מתחילה לחפש חניה וזוחלת במורד החניון. מידי פעם ניבטים אלי העצים ששתולים מאחורי המרפסות הפתוחות. דווקא באפלולית של מינוס שלוש מצאתי לי מקום. עכשיו נותר לחפש את הדרך למעלה. אני מוצאת מדרגות ועולה. קריר ונעים, מזל שלא יורד גשם. עכשיו נותר להגיע לדלת הכניסה שההכוונה של שלט גדול מספר עליה. חשבתי שעכשיו אכנס ואמסור איזושהי תעודה מזהה למישהי או מישהו שיושב/ת מאחורי דלפק, אבל זה לא קורה כל כך מהר. הדלת המסתובבת נעולה, לא נענית ללחץ שאני מפעילה עליה.

שוב אני לוחצת על כפתור שמצאתי בצד, ושוב עונה לי רינת: "עוד רגע יבוא מישהו לאסוף אותך". פעם נוספת אני שמחה שלא יורד גשם. מסתכלת על הנוף, רואה את העצים, את השבילים המתפתלים, כל כך ירוק כאן למרות שעכשיו סוף הקיץ. מחכה כמה דקות ומישהי אוספת אותי. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בקומה העליונה ביותר של הבניין. ניקיון זוהר מכל פינה. המרצפות בוהקות והמסדרונות בצבעי חום בהיר מאד ורך. לוח המודעות מוכר לי טויוטה וגם טיולים לחו"ל. אני לא קונה. עוברת הלאה.

כיוון שהקדמתי, אני מוזמנת לשבת על כורסא נוחה, ממש מול הנוף הנפלא. מאחורי קפטריה, ואני יכולה להכין לעצמי משקה חם או קר, או לבחור לי תפוח מפתה מהצלחת. אני מכינה לעצמי תה קמומיל, נושמת עמוק וכותבת. יש לי זמן.

אני כותבת על השערים שבכניסה לארגונים. כמה הם מלמדים אותי על מה אמצא אחר כך! כמה הם עוזרים לאנשים להישאר שם או ללכת. מלכודות של דבש? או שאין כאן שום מלכודת?

הנה, אני מגיעה לכאן מארגון אחר שבו כבר עבדתי בבוקר, מגרש החניה שלו קטן, המכונית שלי חיכתה לי ממש ליד היציאה. טור גדול של אופניים עמד לא רחוק מהדלת. נכנסתי ללא בדיקה בטחונית לתוך חדר קטן ומשם – לאולם שבו כבר קיבלה את פני אישה צעירה. "בוקר טוב, אתי" אמרה. אנחנו כבר מכרות ותיקות. הצצתי אל המנכל"ית שדלתה פתוחה כמעט תמיד ושאלתי: "להביא גם לך קפה"?, לא, היא כבר שתתה. הכנתי לעצמי קפה והתבשמתי מריחות הסלט הקצוץ והחביתות שהכינו בקפטריה. הכל היה פתוח. כל מי שהסתובב שם – מוכר. אין מעליות, כי לא צריך. הרצפות צופו בפלסטיק אפור. תמונות נוף מקומי מילאו את קירות חדר הדיונים הקטן שבו עבדנו.

בעבודה שלי, אני פוגשת בכל יום ריחות אחרים, אוירה אחרת, גדלים ומרחבים אחרים, אנשים שלבושים בצורה שונה. בכל פעם תופסת את המודעות שלי תופעה אחרת והאנרגיה שלי מתגייסת למשהו אחר. 

אני שמחה שאני עוברת ממקום למקום, זה מעשיר את התפיסה שלי על ארגונים. כן, אפילו אם אני רק מסכלת על הכניסה ומנסה להבין מתוכה מה התרבות של המקום, מה אמצא.

בערב, במכונית שמעתי שפוליאקוב מת. עוד פעם הפיל הסרטן קורבן. הרדיו שר: "מים לדוד המלך" ואני רואה את החצאיות מתרוממות. 

4 תגובות to “הכניסה בעיני נוודת ארגונית”

  1. mira Says:

    הי
    אני מסכימה איתך
    לכל מקום יש ריח קצב ומראה משלו
    לכל מקום יש את ה"אנשים" שלו ואלה שעדין לא,
    לכל מקום הכניסה היא גם סיפור שמספר על המקום
    הפרוזדורים וחדרי השרותים הם חלק ולא חלק
    אבל הם סיפור …מעניין .

  2. benziv Says:

    כן. היתרון של יועצים חיצוניים הוא שהם כמו ציידי פרפרים. יכולים לצוד "כניסה" אחרי "כניסה" וכמובן את כל השאר.
    חוץ מזה אם תעבדי על זה קצת, תגלי שיש כאן איזה שיר שמתחבא לו…

  3. יהודית Says:

    אני אהבתי את הכותרת "נוודת ארגונית"
    גם אני מרגישה ככה. שייכת לרגע ולא שייכת.
    ההוויה הקיומית הזו – מעניינת….

  4. benziv Says:

    כן. גורלם של יועצים שאינם יועצי פנים. שם זה פחות מודגש למרות שגם הם שוליים. שונה הדבר בחברה לייעוץ ארגוני שקמה בשביל הייעוץ. שם היועצים במרכז, גם אם הם נודדים מחברה לחברה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: