חוברת מסע 5: צ'י קונג ארגוני

ושוב…  סין. אני מתבוננת בתמונות שהצטברו (עכשיו כבר יודעת לצמצם ולגזור אותן, תודות לעמית). חלק מהן נחרתו בי עמוק ואזכור אותן ללא הצילומים, ממש כמו התמונה כאן. אלה כבר עוברות תהליך של הטמעה ואינטגרציה לתוך הקיים.

חלק אשכח וטוב שיש תמונות לחזור אליהן.

פה בתמונה, ממש מוקדם בבוקר. הסכימו לפתוח עבורינו את מוזיאון הסכר הגדול, ב07:00 בבוקר. כשהגענו כבר עמדו האנשים ועשו את שלהם, כשבראשם איש מרשים ומדויק מאד. כולם עבדו בעקבותיו, על פי תנועות מוכרות בעלות שמות שכולן טבע, זרימה, אחידות, יופי, סבלנות. לא הייתה זו הקבוצה היחידה: לפניה, חלפנו על פני קבוצה אחרת בגן המוזיאון לבושה בבגדי תכלת אחידים.

הצטרפתי לזו. ניסיתי. אהבתי. המפגש השרה עלי שלווה גדולה מאד.

את התמונה הזו אפשר לפגוש בואריאציות שונות בכל, רק צריך לשים לב. בארגונים גדולים כקטנים, ובחנויות רבות מתחיל סדר היום העמוס בצ'י קונג. אחריו נישאים דברים: מטרות ויעדים, עידוד, מידע.

אסוציאציה רחוקה: איכשהו נזכרתי בימים של ביה"ס היסודי גורדון בקריית חיים. התחלנו את הבוקר במסדר וערכנו כמה תרגילי התעמלות בטרם התפזרנו לכיתות. היו גם הודעות. הוקרא שיר. נאמר משהו שחשוב היה לאותו יום.

הפעולה הפשוטה הזו בארגונים:

א. מאפשרת את ראיית השלם. העובד/הלומד – הוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול. מגשטלט שלם.

ב. ממקדת את הפרט בעצמו, בגמישות שלו, בנשימה שלו, ביכולת שלו.

ג. מגדירה את גבולות הקבוצה/הארגון: מי בפנים, מי בחוץ.

ד. שומרת על חוסנו של העובד, ומכאן על חוסנו של הארגון.

בקיצור: מומלץ מאד.

בסדנאות גשטלט רבות שאני לוקחת בהן חלק, מתחיל כך היום (הגשטלט הושפע מאד מתורות מזרחיות).

בהמשך: במהלך ההתנסות, שמתי לב לגבר צעיר, ללא ידיים, שעמד בצד והתבונן. שאר גופו נראה עשוי ללא חת.

אחר כך קניתי ממנו שתי תמונות במוזיאון. הוא צייר בפה וברגל. שתי זרועות ניתקו ממנו לאחר התחשמלות. הוא היה אז ילד וגדל להיות אמן.

שתי התמונות נלקחו על ידי נכדי, לתלות בחדריהם.

outdoor

גזעים גבוהים שבראשם ענפים מרובי עלים כיסו את האזור. היה מוצל פה ושם, אבל ממילא כבר לא היה צריך הרבה יותר, כיוון שהסתיו הלך וכבש לו יותר ויותר מקום בתחזיות מזג האויר: זה כן היה יורה או שזה לא היה יורה, אמרו הקריינים.

הגעתי למקום בדיוק בזמן, כי ביקשו לדייק. אבל לא כולם נענו לבקשה לדייק, כמו שלא כולם בכלל הגיעו. תפוחים ופרות אחרים עמדו בטס על שולחן זמני. גם קפה ותה, ומים ומיצים, ועוגיות שמרים – חיכו לנוגסים.  

אחר כך הייתה הפעולה: קודם הייתה קריאת השם וזריקת כדור, בהמשך ירד החישוק עד למטה ובתוך עיגול גדול הייתה עמדה של מקשים שצריך לדרוך עליהם. ברקע התנוססו בדים וצבעים שחיכו לבעלי היד הקלה שיבואו לצבוע אותם. בקצה המגרש פוזרו כדורים צבעוניים שעוד יעשה בהם שימוש.

פעילות רדפה פעילות.

חוסר נחת החל להסתמן אצלי. האם יחידת העבודה היא פעולה קטנה אחת, ואת המסקנות שומרים המתנסים לעצמם?

טוב, לא רע להיות יום בטבע, אבל מה התפוקה?

מה התפוקה? המשכתי ושאלתי במכונית, מה התפוקה? והאם התפוקה היא הלמידה שככל שמתנסים יותר יורדת כמות הטעויות? האם זו התפוקה.

אפשר ללמוד מכל התנסות, אין ספק.

אפשר להינות בטבע, אין ספק. 

וכל השאר תלוי באנשי מקצוע טובים שמלווים את התהליך ושהוכנו אליו בצורה טובה. במידה ואין מספיק קשר בין המלווים, אין חוזה ברור, אין עבודה טובה ב-קו, או חלוקת תפקידים מסודרת – אפשר יהיה בעיקר להינות מהטבע. לא יותר.

את חושבת שמפטרים אותי?

ובכן, אם את/ה חושב/ת שייתכן שמפטרים אותך – אפשר שאת/ה צודק/ת.

חודשיים אחרי שאחד מלקוחותי שאל אותי את השאלה הזו – הוא פוטר.

המסקנה:

מי שחי בארגון כל יום (לא אני), מרגיש את הלך הרוחות וחוזה בגרף של מצבי הרוח הרלוונטיים, פוגש את מקבלי ההחלטות ופוגש או לא פוגש את עיניהם, יודע על הכנות לשינויים בגלל משבר או שלא בגלל משבר, מקבל משוב פורמלי (וגם לא פורמלי) – יודע הכי טוב.

כמו במקרה הנ"ל.

שיהיה בהצלחה!

הירשזון כמשל

כמעט בכל יום שאני פותחת את העיתון, הוא מופיע. עיניו מושפלות, הוא נראה שקוע במחשבות כבדות, אבל זקנקנו מעוצב כרגיל. פיו קפוץ ושקיות תלויות לו מתחת לעיניים כמו גם נמוך יותר על הלחיים, באמצע האף, ונמוך אף יותר – יוצאות מהמקום שבו נפגש האף בפניו עד לשולי הפה. בתמונה מופיע גם שעונו ואני שואלת את עצמי: כמה הוא עלה? איפה הוא נקנה? באיזו מסגרת? מאחורי היד עטורת השעון אני רואה קצה של עניבה. בטעם טוב, אין ספק: פסים נפגשים בפסים. חבל שאני לא רואה את הכל.

איש בתפקיד ציבורי רם מעלה, זה שידו על הקופה, אכן צריך לחשוב הרבה.

ככה מתחילות אגדות

הנחתי את התיק על אחד הכסאות שבצידי אחד השולחנות והלכתי למלא את הצלחת. קריר בחוץ וחשוך. הפנסים מאירים פה ושם את פני האנשים, אבל רובם לוטים במין אפלולית נעימה.

רציתי רק ירקות, אבל בסוף שמתי גם מעט פסטה וגם בטטות.

כשחזרתי למקום, ראיתי שהוא כבר יושב על ידי הרבה אחרים ולא היה מקום לכולם. עברנו לשולחן אחר. עוד שתי נשים צעירות התיישבו לידי. התחילה שיחה קלילה. הן ידעו שאני מלמדת, ידעו מה אני מלמדת וגם איך זה היה. 

איכשהו אמרתי שהשנה אין לי אסיסטנטית, הנפלאה והמופלאה שהייתה בשנה שעברה – לא תוכל להגיע עוד למפגשים. איכשהו הבנתי שדווקא היא הייתה מוכנה ורוצה להיות אסיסטנטית שלי. הסתכלתי עליה. נדמה לי שהעיניים שלה ירוקות. השיער שלה, ארוך, מונח על הכתפיים. בשיחה שהתפתחה קודם על נשיות וגבריות, וגם על בנות בכורות,  היא עוד הספיקה להגיד משפט שגרם לי לחשוב שהיא חכמה, נועזת, מיוחדת. שאלתי אותה אם היא בת בכורה. היא אמרה שלא.

עניתי לסימן השאלה בעיניה ואמרתי לה שאם היא רוצה היא יכולה להיות אסיסטנטית שלי, רק שתסדיר את ההליכים הפורמליים. "את לא רוצה לשאול עלי"? שאלה, ונדמה לי שהייתה מידה מסוימת של הפתעה ואולי אכזבה שכל כך מהר החלטתי, לא ממש לעומק.

"לא, אני לא צריכה. רק תשלחי לי קורות חיים שלך" ורשמתי לה את המייל. אני באמת לא צריכה לשאול. אני יודעת. לפעמים אני טועה בהחלטות כאלה, אבל בדרך כלל – לא. ממש לא. הצעתי לה ספרים שצריך שתקרא לפני שהכל מתחיל (לעוד שבועיים), במיוחד אחד מהם.

הבוקר קיבלתי את קורות החיים מלווים במכתב קצר שאומר מה שקורות החיים לא אומרים. אישה צעירה ומבריקה. מעשית מאד וגם רוחנית. בוגרת. 

וכן, היא תדאג לטפסים, תדבר עם מי שצריך לדבר. הלילה כבר עשתה את מה שצריך היה לעשות, ובדקה כמה עותקים של הספר העיקרי יש בספריה. 

שנת הלימודים התחילה על הדשא, בארוחה לא פורמלית ועם אסיסטנטית חדשה. נדמה לי שאני יכולה להגיד שזה סיפור מהאגדות הטובות.

הזבל מתגלגל

הערב ירד על מגרש החניה, השבילים אליו מוארים חלקית. הזבל מתגלגל ברחבה של החצר האחורית של העיר, והמכונית שלי עומדת לבדה ממש בפתח המסעדה ששמור לטבחים, לעובדים אחרים ולספקים. מישהי יושבת ומעשנת בחולצה לבנה וכובע טבח, ברגע אחד של מנוחה.

על השמשה אני שוב מוצאת את הבחורה הערומה במגפיים של חום בהיר, בשיער של דבש רטוב משהו, מסתכלת עלי במבט מתגרה ומבויש. "המקום הכי אין בת"א" כתוב שם. מבטיחים גם 'body massage' וגם חניה. אני רוצה להציל את הבחורה מעצמה, ומהגברים שיבואו אליה. מתעצבנת מזה ששוב ושוב מניחים אותה אצלי ושמחה שחברת הכנסת גלאון רוצה לעשות משהו בעניין ולקבוע שגם הלקחות אשמים. אני שומרת את כרטיס הביקור אצלי וחושבת שאולי כדאי לשלוח אותו לזהבה. יכול אפילו להיות שהפוסט הזה יביא אותה אלי?

חרב מתהפכת

הכביש עוד חצי ריק, מידי פעם עוברת מכונית ומפריעה את שלוות הבנאים שעוסקים בהרמת עוד קומה אחת על המבנה שליד הכביש. מי יגור כאן? אני שואלת את עצמי. לא הייתי רוצה לגור ממש על הכביש, אבל אנשים קונים דירות ומשלמים הרבה כסף. שלט חדש מכריז "הכי קרוב לים", בוחנת אותו, מטה את הראש שלי קצת ימינה וקצת שמאלה, מנסה ללמוד איך תיראה השכונה הסמוכה שהולכת וקורמת עור וגידים, וכבר ברור שתסתיר לי את הנוף לים.

הם עוקפים אותי בזריזות. אני מפסיקה להתבונן בשלטים. הוא, ראשו לבן ומלא שיער, לבוש בחולצת טריקו של תכלת ובמכנסי טרנינג כחולות שחוט אוסף אותן אל מותניו העבות. שקית מכווצת בידו האחת, אולי ארוחת הבוקר של שניהם. לרגליו נעלי התעמלות חסרות אב ומותג. היא צועדת לידו, במרץ, לבושה שמלה פרחונית על רקע לבן, שדומה לוילון שהיה לנו פעם, לפני יותר מחמישים שנים, בבית. הגזרה ישנה: כתפיות עבות ומחשוף מרובע מגלות עורף וכתפיים מוצקים. המתניים עבות גם הן, מכווצות בחוט תפירה בלתי נראה לעין. לרגליה סנדלי בז' פשוטות, נוחות להליכה. שיערה חום כהה, ובקדקה בוהק מעט לבן.

הם צועדים בקצב אחיד כמו מכונה משומנת היטב. אין ביניהם דיבור. הוא מוביל, לרגעים היא שולחת את רגל הימין שלה יחד איתו, לעיתים היא משתרכת משהו מאחור, אחר כך מתקנת, ושוב נמצאת יחד איתו באותו קו בלתי נראה של חזית אחידה.

איכשהו נראה שיש להם מטרה, שהם יודעים לאן הם הולכים, ששום חרב מתהפכת לא מונעת מהם לשוב לגן העדן שהיה להם. הם צועדים, אני חושבת לעצמי, אל האולפן לעברית בחוף הירוק.

מה שאני לומדת בעקבות הבלוג

אני אוהבת לכתוב. לא קשה להבין את זה. והבלוג מחייב אותי בלמידה של תכנים חדשים. למשל: איך להוסיף תמונה לפוסט. אולי יקל הדבר בעיני רבים, אבל בשבילי כל למידה קטנה כזו היא הישג.

וכמובן שהעולם נפתח. אתמול הגעתי לבלוג שלא הכרתי קודם. מקסים. על ספרים וספרות. בטרם אוסיף אותי למועדפים שלי אלמד גם אותו קצת.

עולמות חדשים.

ואני אוהבת את הלמידות האלה. הן משאירות אותי בעניינים.

לזכרן של הפילגשים הסיניות שבורות הרגליים

חיים קשים של נשים בעולם גברי- אינם חידוש, גם לנשים בארצות מערביות. הסיניות, בתורן, חוו גם הן ימים קשים, חוץ מכמה שבטים בסין, שבהם האישה שולטת. החברה היתה שוביניסטית והכתיבה אפשרות של גברים לקחת להן נשים רבות, בעיקר במעמד רשמי של פילגשים (עניין זה השתנה סופית לאחר המהפכה, אבל התחיל עוד קודם), וכן להטיל בהן מומים.

רוב החומר שאני מוצאת על העיר האסורה, למשל, שבה חיו נשים רבות, מדבר על הארכיטקטורה המהממת של המקום, על השושלות שחיו בו, על תוספות הבניה, על הטקסים ועוד ועוד. לא מצאתי חומר על הפילגשים הרבים. לא מצאתי חומר על קורות הילדות שנשארו בחיים (הרגו רבות מהן), אבל, מה חדש בזה?

נעזרתי בשביל לתאר לעצמי את הקורה שם ב"ברבורי הפרא" (רונג ג'אנג) שאני מאד ממליצה לכל אוהב סין – לקרוא, וכן עיינתי במאמרים שמצאתי באינטרנט. כיוון שאין כאן כוונה להכין כתבה מדעית, הריני מרשה לעצמי לרפרף ולאזכר את המצב המיוחד הזה, שמשפיע עד היום באופנים שונים.

ב"ברבורי הפרא", מתחיל הספר במילים: "כשהייתה סבתי בת חמש-עשרה שנים, הייתה לפילגשו של גנרל איל מלחמה…. ההתקשרות הוסדרה ע"י אבי סבתי, פקיד משטרה בעיר השדה איסיאן… כמאה ושישים קילומטרים צפונית לחומה הגדולה…". כך מתחיל תיאור של חיים נוראיים שהיו לסבתה של הגיבורה, עד שהצליחה בדרך נס להשתחרר מעול הפילגשות שנכפה עליה. תמורת העסקה, קיבל אבי הסבתא של רונג יאנג כסף ומעמד.

 הפילגשים חיכו לאדונן, כשהן מנהלות חיים עצמאיים חלקית במסגרת מצומצמת מאד. חייהן מלאי התככים, היו נתונות לעינם הבוחנת של סריסים ששמרו עליהן והלשינו לאדונן. 

גם הטלת מומים בנשים איננה כאמור עניין חדש.

בסין, החלו תלאותיה של הפילגש בינקותה – כשהכינו אותה לתפקידה. אחת הטראומות הייתה כמובן שבירת כפות הרגליים, שבנתה מהרגל צורה של לוטוס והזכירה אבר מין נשי.

כן השפיעה צורת הרגל השבורה על השרירים באגן של האישה ולפיכך גם על התחושות של הגבר בזמן המגע המיני (ראה:http://www.criticalpedagogy.org.il /…/מאמרים/קשירתכףרגלנשיםבסין/tabid/151/Default.aspx – 116k – ).

בלוג מצוין שמתעמק בנושא שבירת כפות הרגליים הוא הבלוג של נוריתה והוא גם מלווה בתמונות:

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1028929 – 261k

בעיר מוזיאון מקסימה, קיים מוזיאון שעוסק בנושא, והוא יחיד במינו בעולם (אינני זוכרת את שמה של עיר המוזיאון המיוחדת הזו, אבל ברגע שאזכר או אגלה – אערוך מחדש קטע זה).

אומנות חבישת כפות הרגליים הובאה לסין לפני כאלף שנים, ע"י אחת מפילגשיו של הקיסר. החבישה נמשכה כל השנים, כיוון שהתרתה הייתה מביאה לצמיחה מחודשת. "כילדה אני זוכרת את סבתי סובלת כאבים בלתי פוסקים. כשהיינו חוזרות מקניות, נהגה ראשית כול להשרות את רגליה בקערת מים חמים, כשהיא נאנחת בהקלה… הכאב נבע לא רק מהעצמות השבורות אלא גם מציפורני האצבעות, שגדלו לתוך בשר הרגל" (ברבור פרא, עמ' 25).

איזה עולם מטורף. מטורף, מטורף.

מחברת מסע 4: איך הסתבכתי בבתי מלון

חזרתי מירושלים שתמיד מצליחה לרומם את רוחי.

אביבה שאיתה התיידדתי במהלך הטיול לסין, השאירה לי הודעה. אני מנסה להחזיר לה טלפון. תפוס כבר כמעט שעה. היא מקסימה אביבה.

בינתיים אני חוזרת למחברת ומגלה את סיפורי המלון, שמתבססים על העובדה שכמעט באף מקום לא מדברים אנגלית.

הסיפור הראשון: כשאני מסתובבת לי בעולם, אני נוהגת להשאיר בבוקר את המפתח במלון. בשביל מה אני צריכה אותו איתי? עשיתי זאת גם הפעם. כשחזרתי למלון וביקשתי את המפתח לקח הרבה זמן עד שהבינו אותי, ובנוסף, היה להם רשום שכבר עשיתי צ'ק אוט. לשמחתי לא היה גבול, כשראיתי שלא נגעו בחפצי. 

הסיפור השני: אנחנו במלון טיבטי. הכי גבוה שאפשר. הראש מתפוצץ לי בגלל מחסור בחמצן. אני יושבת איזה רבע שעה בחדר החמצן, וכשאני לא מרגישה הקלה, אני עוזבת אותו (לא ידעתי שצריך לשבת כמה שעות). בחדר אני מטפסת על הקירות, בן הזוג שלי ישן בשקט. מה אני יכולה לעשות? אולי שיחה עם הבת שלי תעזור? לא בטוח, אבל אולי זה יקל? אני הולכת לפקידת הקבלה ומבקשת כרטיס לטלפון. היא לא מבינה מה אני רוצה. בסוף היא מבינה. הטלפון לא עובד. אני מבקשת את הכסף חזרה. היא שוב לא מבינה מה אני רוצה. בסוף הגיע איזה מושיע צעיר. שמחתי. הוא הבין. אחרי בדיקה של הכרטיס, קיבלתי את הכסף חזרה.

הסיפור השלישי: אני צריכה חמצן. הם מציעים לי מסאג'. החמצן והקוסמטיקה באותו החדר. כשאני לא רוצה במסאג', הם מציעים לי רק מסאג' לרגליים, כשאני מצביעה על הראש ואומרת שכואב לי, הם מציעים לי מסאג' לראש. בסוף הם הבינו, היו מאוכזבים, אבל חיברו לי שתי צינוריות לאף. שרדתי את הגבהים.

הסיפור הרביעי: האוטובוס לא מקבל רשות לזוז, בכל פעם חסר משהו, כלומר מישהו לקח משהו, או לא שילם על משהו. אחד הזוגות שיושבים באוטובוס נקרא אחר כבוד לקבלה, הסתבר שפתחו חבילת קונדומים. לדעתי, אין להם כבר צורך בהם, אבל הסינים מתעקשים. היה כתוב, בסינית, על הקונדום – שהוא עולה כסף, ואולי גם באנגלית באותיות קטנות, אבל הגברת לא קראה את זה (משקפיים..), ולכן בגלל כ-20 יואן, 10 שקל – אנחנו מחכים. המדריכה שלנו כבר בקיאה בחיי המין של כולנו (רובינו בגיל ממוצע של 58). מסקנה: לא לפתוח בבית מלון סיני שום דבר שאתם לא בטוחים בו…

סיפור חמישי: הם עוקבים ויודעים עלינו הכל, המארחים שלנו. בודקים אחרינו גם כשאנחנו עוזבים, אני מקווה שזה לא רק בגלל הישראלים שגנבו ברזים בתורכיה, אלא סתם בגלל שזו מדינת משטרה. לפעמים מחזירים לנו את הדרכונים בבוקר. אני לא ישנה טוב בלי הדרכון שלי…