סלט סלק אהוב

אימא דינה הגיעה ארצה מצרפת. היא לא ידעה שילדים ישראלים לא אוכלים אוכל צרפתי. עכשיו שהייתה אימא שלי הייתי צריכה להסתגל לאוכל שהכינה. על השולחן הניחה ללא מילים מקל של מטאטא, ששימש אותה לכבסים שהרתיחה. הרמז היה עבה דיו. אחי ואני התחלנו לאכול אוכל צרפתי…

לזכרה של אימי החורגת הנפלאה, אני פותחת קטגוריה של מרשמים.

הראשון בהם של סלט סלק אהוב. הסלק הוא בעל צבע עשיר ונוכחות מרשימה. אני אוהבת את טעמו, והמרשם קל מאד להכנה.

המצרכים: סלק – ככל שיחפץ ליבכם (להקפיד שיהיה עגול ופחוס. הסלקים הארוכים הם עציים), שמן זית, מעט חומץ, שיני שום, כמון, פלפל ומלח.

אופן ההכנה: רוחצים את הסלק הלא מקולף (קילוף שלו יעמעמם את צבעו, לכן יש להימנע מזה), מניחים אותו בתוך סיר ומכסים במים. עכשיו אפשר לקרוא את הספר האהוב עליכם או לעשות במלאכה אחרת. הסלק יתבשל במשך זמן רב, עד שאם תכניסו בו מזלג , הוא יהיה רך.

מורידים מהאש, שופכים את המים, ומכסים במים קרים. מוציאים, ותחת ברז עם מים זורמים קרירים ונעימים, מקלפים. אין צורך בסכין, זה יורד בקלות.

עכשיו נשאר רק לפרוס לפרוסות דקות על גבי קרש חיתוך, ולתבל בשמן זית, חומץ, מלח, פלפל גרוס וכמון. את שיני השום אני נוהגת לחתוך ולא לרסק פנימה. הם בולטים בצבעם השונה וטעמם מודגש.

לגיוון: אפשר להוסיף עלי כוסברה.

תהנו.

קשה לקום בבוקר, לפעמים

ב-05:45 עוד חושך בחוץ, גם ב-06:00. מכונית אחת זוחלת לה בכביש, גם היא לא ממהרת. הפנסים מאירים את הנוף, גם את זה ההולך ונבנה מחדש ממש מול החלון שלי. הים נראה כמו פס כהה ומתחבר לשמים שהם טיפה בהירים יותר. לולא הייתי מכירה טוב את המקום, לא הייתי יודעת שיש כאן ים.

אני טיפוס של בוקר, אבל היום היה לי קשה לקום. רציתי להתפנק במיטה, אבל תלמידים מחכים לי.

אז קמתי. מתחתי את השרירים, קראתי מיילים, הגבתי, אני כותבת את הפוסט הזה. עוד רגע אקום מהכסא ואתחיל את הטקסים שמלווים אותי בקימה, בכל יום מחדש.

משמח אותי שהיה יום טוב אתמול: פגשתי את קבוצת הכתיבה הנהדרת שלי. קראתי חומר מקצועי מצוין ותרגמתי חלק ממנו. היה יום אחר, ללא לקוחות, והיה טוב למלא מצברים. הנה, אני כבר מוכנה לתת עוד, מרגישה מלאת חיים. והחיים זה הרי לא סתם כך משהו. יודעת להעריך שיש לי אותם כל יום מחדש.

שיהיה בוקר טוב!

חינוך עכשיו או אחר כך?

בנה של חברה טובה שלי – משלים עכשיו בגרויות. המשמעות היא שהוא, שכבר סיים את השרות הצבאי שלו, וגם עובד – מוצא עכשיו זמן ללמוד. מה שלא חפץ בו קודם – הוא עושה עכשיו. גם אחותו השלימה בגרויות במשך שנתיים והם לא היחידים.

מה שלמדתי מזה, שיש אפשרות שאנשים צעירים לוקחים אחריות על השכלתם, בעצמם, אחרי שהם מסיימים את המסגרות המארגנות של החינוך. על שאלת ה: למה זה כך? אפשר לענות בכל מיני תשובות. אחת מהן קשורה בוודאי למעמד. אנשים במעמד גבוה יותר – ירשו לעצמם להינות בבי"הס ללא מגבלות וישלימו בגרויות בהמשך, אנשים במעמד נמוך יותר – יהנו גם הם אבל כנראה לא ישלימו.

עוד דבר שלמדתי: לא תמיד התלמידים שהיו טובים והיו עומדים בכבוד בכל המבחנים – הם אלה שהצליחו בחייהם במונחים כלכליים ו/או אחרים. פעמים רבות, דווקא הילד השובב, ששהה בחוץ יותר מאשר בפנים – הוא זה שממנכל היום חברה ו/או מרביץ תורה בתלמידיו במסגרת חינוכית כזו או אחרת.

לא שאני אומרת שלא חשובים המבחנים השונים שמשוים את ילדי ישראל לילדי רוסיה, ארה"ב ואיראן, אלא שאני אומרת שהם לא היחידים החשובים.

החברה הישראלית שאנחנו כל כך מרבים לבקר – בכל זאת מקיימת פעילויות נפלאות (שלא עולות לסדר היום), עם בני נוער שכנראה, בחלקם – נמצאים בסטטיסטיקות הלא כל כך מעודדות.

וממש בשולי הדברים:

גם הסיפור שלי עצמי, כתלמידה, יכול להוכיח שלא מי שמצטיין – מצליח. נדמה לי שעד שממש התפניתי ללימודים – לא הצטיינתי אף פעם, רק בשנים האחרונות יש לי זמן ופניות להצטיין, אבל זה כנראה כבר לא יכניס אותי לשום ססטיסטיקה. כבר מאוחר מידי, אבל מהנה מאד.

השטן שבינינו – מדמוניזציה להידברות

זהו שם הספר שכתבו נחי אלון וחיים עומר. ובכל פעם אני מציצה בו מחדש. עכשיו שמנהיגי האזור שוהים באנאפוליס ותומכים בהם נשיאים ונשואי פנים נוספים, פניתי אליו שוב.

הנה כמה ציטוטים מהספר:

"הראיה הדמונית היא הלך נפש המתפתח באופן הדרגתי. היא מתחילה בתהיה ובספקות, נמשכת בחשד ומסתיימת בוודאות, המתלווה לכמיהה למכה ניצחת שתפתור את הבעיה אחת ולתמיד. כאשר היא מחלחלת ליחסים היא מביאה להשחרת דמותו של האחר, המגיב בהאשמה נגדית. בין שני הצדדים מתהווה מעגל קסמים מעמיק, שבו מתחפר כל צד בעמדה השוללת את הצד השני (עמ' 13)".

"בהלך הנפש הדמוני מחפש האדם אותות, סימנים ורמזים, ובולש אחר המניעים השליליים הנסתרים. עליו להימנע מללכת שולל אחר מראית העין המרגיעה. אין פרט, ויהיה זעיר ככל שיהיה, שאינו יכול להפוך לסימן אזהרה (עמ' 15)". 

ליבי, ליבי עם אנשים שבמשך שנים טיפחו הלך נפש שמקשה עליהם להסתכל על תהליכים מדיניים – בעין קרירה ורחוקה, והכל כל כך אמוציונאלי ומטריף.

נתקלתי בכאלה לא פעם אחת.

אני גם מבינה אותם.

רבקה בוגנים – תסתכלו לה בעיניים

להישרד במדינת ישראל לא קל, במיוחד לא קל לקשישיה. לא רק שהפנסיה שלהם זעומה, לא רק שהבדידות לפעמים גדולה, לא רק שהקושי הפיזי הולך וגדל. לא רק. לא רק. עכשיו באים אנשים צעירים וחזקים בגופם, מעוותים בתפיסת עולמם. הם באים ומכים, ולפעמים גם מצליחים להוציא עוד כמה מעות. הנה, לרבקה לקחו את העגילים, יותר כמעט שלא היה. שללו של פושע כלל גם קמצוץ מרוחו של כל מי שאיכפת לו.

הייתי מאד רוצה שעוד בני נוער, יעשו כדוגמת שני נערים מרחובות שראיתי אתמול על המסך הקטן: הם מושבתים  מלימודים, ובינתיים, תמורת סכומי כסף קטנים משפצים בתים של זקנים.

טוב שהייתה גם הידיעה הזו.

איפה שמתפרק ואיפה שעוד לא

או קיי. המשטרה מתפרקת, וכל אחד חייב להיות השריף של עצמו. הכח הגדול הזה של אנשים המפוזרים בכל רחבי המדינה ופועלים לשמור אותה ואותנו – הולך ונחלש. זהו סימפטום. ואם לא יטופל כסימפטום – הוא יהפוך למחלה אנושה. כבר יכולה לראות בעיני רוחי קהילות שיש להם משטרה פרטית חזקה (לא רק כזו המסיירת בלילה בשכונות יוקרה שמפוזרות פה ושם), כבר יכולה לראות בעיני רוחי קהיליות שלמות שרק איש הפשע מגן עליהם ובתמורה הם נאנמנים לו. הגזמתי? הלוואי.

וגם החינוך מתפשט מנכסיו. היום ה-41 לשביתת המורים, ובכיכר אתמול, לפני שלקחתי שמאלה ועוד פעם שמאלה, כדי להגיע הביתה, מצאתי כמה עשרות מפגינים. לא ברור לי למה ההורים לא יוצאים עם התלמידים והמורים? למה? האם יש להם כסף לשיעורים פרטיים? האם לא איכפת להם? איפה הקהילה של מקבלי השרותים? למי עוד הם מחכים? השקט הזה של רוב האוכלוסיה – לא נעים כלל וכלל.

דבר אחד מתפקד כרגע, גם אם יש עליו ביקורת רבה: הנסיעה של ראש הממשלה. אני מאחלת לו ולנו בהצלחה, ומאד מקווה שיוותרו בידו די אנרגיה  וזמן – לחזור ולטפל בכל הבעיות של היום יום, ואלה שהוזכרו לעיל הם כמובן רק דוגמא לרבות אחרות.

היועץ הארגוני של המחר: הרצאה של אורי גלוסקינוס

20 שנה מלאו לאיפ"א. במסגרת הזו נערכות הרצאות של יושבי הראש לשעבר.

אתמול נערכה הרצאתו של אורי גלוסקינוס. 

וככה היה כתוב באתר:

במסגרת חגיגות 20 שנה לאיפ"א
מנחה: ד"ר אורי גלוסקינוס 

הרצאה זו העוסקת ב-OD של המחר, שנמצא כבר כאן, תחולק לשלושה נושאי משנה:

א) השוואה של הההנחות – הפילוסופיות, האידיאולוגיות, הערכיות והמדעיות "הקלאסיות", שהיוו במהלך 30 שנה את התשתית הרעיונית לפרקטיקה הייעוצית, עם ההנחות הפוסט-מודרניות, שבהדרגה מחליפות את החשיבה המסורתית.

ב) מודל קונקרטי לאבחון והתערבות, שפותח ע"י פרופ' מכאל ביר מהרוורדבשם OFP –  Organizational Fitness Profiling , המבוסס על התפיסה החדשנית לאבחון והתערבות ארגונית.

ג) הצגת ממצאים של פאנל שקבע בשיטת Delphi את סל המיוומנויות העתידיות הנדרשות ליועץ לפיתוח ארגוני.

מתוך דבריו, רציתי להביא כמה מהמיומנויות היעוציות שעליהן דיבר, ושיהיו נחלתו של היועץ של המחר וגם כבר היום:

א. יועץ יזדקק ליכולת לראות את המערכת הכוללת, את יחסי הגומלין בתוך המערכת וכן בינה לבין הסביבה (לא מספיק לדעת קצת Coaching ו/או עבודת צוות, ו/או הנחיית קבוצות).

ב. יועצים ארגוניים יזדקקו ליכולת לקיים עבודה רב תרבותית, גם כזו המגשרת על פערים בינתרבותיים (הגלובליזציה תגדל ואיתה ריבי התרבויות בארגונים ובמוסדות).

ג. התערבויות יעוציות יצטרכו להשפיע הן על השורה התחתונה והן ממוקדות בתהליכים קריטיים לארגון.

ד. שדה הפיתוח הארגוני צריך לפתח אסטרטגיות התערבות המקדמות שיתופי פעולה בין בעלי עניין מרובים (כגון: future search) .

ה. יועץ יזדקק לפרקטיקות התערבות המתייחסות להיבטים פסיכו חברתיים, טכניים ועסקיים של צוותים וירטואליים.

ו. יהיה צורך בפרדיגמות חדשות של קבלת החלטות קיבוציות שיחליפו את הקיימות.

ז. חשוב יהיה להכיר גישות המתמקדות בפתרון בעיות המתמקדות בפתרון ליקויים עם גישות  המנתחות מה עובד בסדר, כלומר לימוד מהצלחות.

ועוד ועוד.

השקפים יפורסמו באתר של איפ"א, בקרוב.

אלימות נגד קשישים

אם בשיעורי חברה, ובשיעורי ספרות – היו מביאים יותר סיפורים על קשישים…

אם בתקשורת היו מביאים בכל פעם סיפור של איש אחד שעשה את זה…

אם בבתי סוהר, היו אסירים יוצאים לעבוד בבתי אבות…

לו היו גני ילדים פועלים בשיתוף עם בתי אבות…

לו היו יותר פעילויות של הצבא, בבתיהם של קשישים (משפצים, מביאים מזון שנשאר)…

לו הממשלה הייתה הרבה יותר איכפתית…

לו השרים (חינוך, רווחה, ביטחון פנים, גימלאים) היו פועלים ביחד כדי למגר את התופעה…

לו העיריות היו הרבה יותר איכפתיות…

לו המשטרה הייתה מעמידה לנו "משמר אזרחי" של מתנדבים שמתייחד לקשישים…

גם החיים של הצעירים – היו הרבה יותר טובים!

ד' רוצה להיות מנהלת אירועים

אני מכירה את ד' כמה וכמה חודשים. 

בין תכונותיה: אינטלינגטית, נעימה מאד, חרוצה, יסודית, אמינה, פשוטת הליכות, שרותית.

הניסיון שלה כולל: עבודה בתחומים שונים (ניהול תפעול, לוגיסטיקה) , בחברות תעופה (תפקיד אחרון: מנהלת אופרציה).

השכלתה: תואר ראשון מסמינר הקיבוצים.

היא מעונינת בניהול אירועים.

יש לכם קצה חוט לשם?

הרווח בין הדירקטור לאישה

נו, מה אני יכולה לעשות, ששוב עיתון הארץ באמצעות הכתבת טלי חרותי סובר, מביא נתונים שמשמעותם: אם אתם רוצים להרויח יותר, העסיקו יותר נשים. להלן חלק קטן מהנתונים:

חברות שמעסיקות נשים במועצות המנהלים שלהן נהנות משורת רווח נאה בהרבה מאלה שאינן טורחות – כך קובע מחקר אמריקאי חדש.

וגם:לפי המחקר, היתה התשואה הממוצעת על ההון בחברות שנכללו ברביעון התחתון (שבו היו מעט נשים באופן יחסי) באותן שנים 9.1% בממוצע. התשואות בקרב חברות הרביעון העליון היו 13.9% – פער של 53% בממוצע לטובת החברות שהעסיקו יותר נשים.

בבדיקת הרווחיות התפעולית היו המספרים דומים: 9.7% מול 13.7% – כלומר פער של 42%. גם בתחום התשואה על השקעות הון מתברר שהחברות שפותחות את דלת הדירקטוריון רק מרוויחות: בעוד בקרב החברות שנכללו ברביעון התחתון נרשמו תשואות של 4.7% בממוצע, הרי שבחברות הרביעון העליון נרשמו 7.7%, הפרש של 66% לטובת החברות הידידותיות למין הנשי.

ההסבר שלי פשוט מאד:

יש אינטליגנציה רבה גם אצל גברים וגם אצל נשים. המיזוג שלהם חשוב כי יש ביניהם שוני.

גם מהניסיון הלא מדעי שלי: הכנסה של נשים לדירקטוריונים והנהלות – מעלה את רמת הדיון, מביאה לחדר עושר נוסף.

אני בעד מתן כבוד לשונות, לכל שונות.