האורגניזם כשלמות – בעקבות "הכסא הריק"

לעיתים אני מורידה ספר מהמדף, אחד מהספרים שמלווים אותי שנים רבות ומהווים חלק ממי שאני. ספר כזה אין סיכוי שאמסור לאחרים, אלא אם כן ביתי תבקש. בעתיד, אולי נכדי. כי הספר הזה הוא גם קצת אני.

עכשיו הורדתי ספר כזה מהמדף, ניגבתי את האבק ופתחתי אותו מן ההתחלה. אני לא קוראת בו כל יום, אבל היום היה יום מיוחד. הדגמתי בפני התלמידים שלי את "הכסא הריק". החלטתי לחזור למקורות, לחפש מילים שאבדו לי או שינו צורה במשך השנים.

פרדריק ס. פרלס כתוב בראשו. התרגלתי לקרוא לו פריץ , או פריץ פרלס. ככה קראו לו במכון הגשטלט בקליבלנד, אליו הגעתי לפני יותר מעשר שנים. גם חדר מיוחד, הקרוי על שמו היה שם, כזה שממש הייתי אוהבת לו היה בבית שלי. יכול להיות שממש בחדר הזה היה מסביר את תורתו, ועונה לשאלות תלמידיו, כשהוא יושב מתחת למקום שהיום מתנוססת עליו תמונתו. אבל עכשיו אני רחוקה מקליבלנד, ורק הספר בידי.

"גשטאלט מילה במילה, תראפיית התבנית". הכותרת מלמדת שנכתב מזמן, הוא הודפס בישראל ב-1978. הספר שמור היטב. העטיפה שלו בוהקת אלי בצבעים חמים, בפנים הדפים צהובים ויש עליהם כתמי גיל, ממש כמו על ידי. אני זוכרת אותו כספר שהיה קשה לקרוא בו. עכשיו הוא קל לי יותר. הזמן עשה את שלו. אני כבר מבינה יותר. הכתמים מרככים ומעמיקים הכל.

ראשון אני פוגשת את מה שפריץ פרלס קרא בשם תפילת התבנית:

"אני עושה את שלי, ואתה עושה את שלך/לא נולדתי כדי לענות על ציפיותך/אף אתה לא נולדת כדי לענות על שלי/אתה – אתה, ואני – אני/אם ירצה המקרה ונמצא איש את רעהו – מה נאה!/ואם לא נמצא – עלינו להשלים עם כך".

פעם, היה משחרר כל כך לקרוא את המילים המרדניות האלה. היום אני פוגשת אותם ושואלת: האומנם? האם אני יכולה להגיד את זה ולהאמין בזה באופן מלא? האם זה פשוט לי? לא. התשובה היא לא.

אחר כך אני ממשיכה ומגיעה לדבריו על האורגניזם: "האורגניזם לעולם פועל כשלמות. אל תאמרו יש לי כבד או לב. במקום זה אימרו: אני הנני כבד ולב ומח וכו'. ואפילו באמרכם כך עודכם שוגים. אין אנו סך כל של חלקים, כי אם תיאום של חלקים – תיאום דק-דקיק של כל אותם הקטעים השונים המרכיבים את האורגניזם… שכן אך אומרים אנו "יש לנו אורגניזם" או "יש לנו גוף" וכבר אנו יוצרים פיצול, משל כאילו קיים איזה אני המחזיק בבעלות על הגוף או על האורגניזם…מכאן שהדברים נסבים על היותנו ולא על החזיקנו במשהו. זו הסיבה שמפניה אנו מכנים את גישתנו "גישה אקסיסטנציאליסטית": אנחנו קיימים בתור אורגניזם – בתור אורגנזים כמו צדפת- הנחל, כמו בעל-חיים וכיו"ב, ואנחנו מתייחסים אל העולם שמסביבנו בדיוק כמו כל אורגניזם אחר שבטבע". 

נהדר, אני אומרת לעצמי. מסביר הרבה יותר טוב את ההיגיון שמאחורי הכסא הריק.

אחת שאני מבקשת מאותו סטודנט להדגים לנו, לשבת באמצע החדר, ולהיות פעם אחת כל כולו חלק גוף אחד שמשוחח עם חלק גוף אחר שגם הוא כל כולו, אני עושה את הדבר הנהדר הזה שיש בו חיבור במקום פיצול. הסטודנט שלי הרויח משהו, הסטודנטים כולם (או כמעט כולם) יצאו מוקסמים. האמת שגם אני. 

שנים רבות השתמשו בכסא הריק כטכניקה לעבודה, אני בטוחה שיש המשתמשים בזה גם היום, אבל דווקא במקומות שאני למדתי והתפתחתי נטשו את זה לגמרי, אולי בגלל הביקורת הרבה שהוטחה גם ע"י פריץ פרלס על שימוש בטכניקות: "טכניקה היא בבחינת תכסיס מחוכם, ואין להיזקק אליו אלא ככלות כל הקיצין. בקרבנו מסתובבים די והותר ברנשים שכל מעייניהם נתונים לליקוט תכסיסים מחוכמים עוד ועוד וניצולם לרעה".

ובכן, לא הגעתי למצב של "כלו כל הקיצין", אבל בהחלט יכולתי להדגים תפיסה.

היה טוב, גם לי. עובדה שהלכתי לקרוא את המילה הכתובה שהצהיבה, שוב.

אחר כך שוטטתי באינטרנט וחיפשתי את "הכיסא הריק". מצאתי אותו אצל הרבי נחמן מברסלב: "רבי נחמן מדריך אותנו כיצד למלא את הכיסא הריק – את העצמי המנוכר והמרוקן – על-ידי נטישת העצבות ומציאת תקווה ושמחה", מצאתי אותו בנצרות (הוא כיסא הכבוד המצפה לאחרית הימים) ומצאתי אותו באומנות (פיקאסו, ואן גוך ועוד). איש תרבות וספר היה פריץ.

מעניין מאיזה מקור הביא את הכיסא הריק שלו…