Archive for נובמבר, 2007

חשיפה

נובמבר 17, 2007

האור באולם כבה, הקולות לוחשים, על הבמה מואר הפסנתר באור חזק יותר ומסביבו – אפלולית. היא עולה לבמה. הגוף שלה סוגר על איזו פנימיות שהיא אוסרת עליה להתגלות ולצאת, הכתפיים שמוטות קדימה, הגו כפוף משהו. כאילו היא חובקת את שבריריותה. לראשה תסרוקת גברית, קצוצת שיער. מזכירה נזירה בהופעתה. אין עליה שמץ של איפור. החולצה שלה בצבע חול והחצאית באפור כהה מקומט  בפליסה. נעלי העקב שלה מזכירות לי נעליים אורטופדיות. היא כמעט לא מישירה מבט. מתיישבת ליד הפסנתר, מוציאה ממחטת נייר שחיכתה לה, מנגבת את הידיים ואח"כ את הקלידים. מתישרת על הכסא, שוקעת לתוך ריכוז ומתחילה לנגן.

נדמה לי שראיתי קצה של חיוך כשמחיאות כפיים קצובות הודו לה.

אחר כך בהפסקה ראיתי אותה חולפת ולידיה כפפות כתומות.

המוזיקה הנהדרת שהפיקה לא יכולה הייתה להסתיר ממני את ידיה, שהחזיקו בעצבנות זו בזו בכל הזדמנות, ניקו אבק בלתי נראה במפית הלבנה, ולפעמים נשלחו אל פניה.

יש אכזריות גדולה בחשיפה הזו על הבמה.

את הפרחים שהוגשו לה קיבלה כמתת וגם בהבעת תועבה, צריכה הייתה לנגוע במשהו שלא ניגבה.

וירטואוזית של ממש, מוקפדת במנהגים שאולי נותנים לה ביטחון להמשיך ולהופיע.

מנגנת מגיל ארבע.

גם ריחמתי עליה וגם הערצתי אותה, שלמרות הקושי הרגשי והמגבלות של אישיותה ו/או רוחה – היא מנגנת ברמה כל כך גבוהה.

רוח האדם היוצר, סובלת לפעמים.

הנסיך הקטן וטקסים קבוצתיים

נובמבר 17, 2007

הנסיך הקטן לא יורד מסדר היום שלי. שיחה שמתנהלת בין השועל לנסיך הקטן, מתנהלת כך:

…"יש להתאזר בסבלנות רבה" ענה השועל.

"בהתחלה תשב במרחק מה ממני…

ואתה תשתוק… הדיבור מוליד אי הבנות. אבל כל יום תוכל לשבת קצת יותר קרוב…"

…"אנחנו זקוקים לטקסים…" אמר השועל. "מה זה טקס?" שאל הנסיך הקטן… "זה הדבר המבדיל יום אחד משאר הימים… (דה סנט אכזיפרי, עמ' 60-62).

אני רוצה להביא כאן דוגמא לטקסים בשלוש קבוצות:

הראשונה: לאחת הקבוצות שאני מעבירה, נותרו עוד כ-8 פגישות. יש לה מטרה: ללמוד על ואת גישת הגשטלט. אורך החיים הקצר שלה, היכולת של הלומדים להעמיק, והחומר המרובה – מביאים אותי לחשוב באופן קבוע על הדרך להשיג זאת בצורה מיטבית.

הטקסים עוזרים לי, להלן כמה מהם:

1. פעילות פיזית קטנה ממש בהתחלה (לדוגמא: עומדים, מישהו מתחיל להתנועע והקבוצה אחריו, עד שתנועה חדשה עוברת בקבוצה). הטקס הזה מאפשר לי להביא את האנשים לחדר, לעסוק בגוף – רגע לפני הישיבה הארוכה, מאפשר לקבוצה לראות את הגבולות, מאחד ועוד.

2. סבב מודעות: איפה את/ה? עם מה באת היום? מאבחן עבורי ועבור הקבוצה את המצב, מאפשר לאנשים להשמיע את קולם (לעיתים זו הפעם היחידה שקולם ישמע במהלך המפגש), מביא לחדר את הפסיפס של הקהילה, עוזר לקבוע סידרי עדיפויות להמשך עבודה, ועוד.

3. סבב סגירה: עם מה יצאת היום ו/או: מה הדבר הכי בולט לך – ממה שהיה כאן, ו/או: מה למדת? מאפשר לי לבחון  את מה שהיה ואת התוצרים, עוזר לאתר עניינים לא סגורים, להתכונן לפעם הבאה, עוזר לקבוצה להיפרד, מבדיל בין "קודש לחול".

בין הנקודה השנייה לשלישית מתבצעת העבודה וכן מתקיימת הפסקה. קרוב לוודאי שגם שם תוכל עין בוחנת לאתר טקסים.

השנייה: אני משתתפת בקבוצה קוראת, שאנחנו קורים לה "המועדון הספרותי". הטקסים כוללים:

א. מתאספים בבית של אחד הנוכחים. על השולחן מחכה כיבוד קל (משקאות, גבינות, ירקות, פיצוחים וכו').

ב. חצי שעה לאחר מכן מתחיל/ה המנחה את ההנחיה, שהיא בעיקרו של דבר: תיאור קצר של ההתרשמויות מקריאת הספר, דגשים מיוחדים, ביקורות לעיתים.

ג. אחרי כ30-40 דקות, מתחיל דיון: הסכמות ואי הסכמות לנאמר, זויות חדשות וכו'.

ד. הפסקה שבה מוגשות העוגות בליווי קפה ועוגה.

ה. השעה כבר אחרי חצות מזמן: מתיישבים להחליט על הספר הבא. המלצות עוברות קודם לכן במייל. בנוסף מחליטים על מועד, מקום מפגש ומנחה.

ו. מייל יצא לכולם ויספר גם לאלה שנעדרו מה הספר, איפה נפגשים, המועד, והמנחה.

הטקסים הללו, שמתנהלים כבר 30 שנה, מוכיחים את עצמם ויוצרים ודאות.

השלישית: קבוצת הכתיבה:

א. נפגשים אחת לחודש באחד הבתים ואוכלים ארוחת בוקר. במהלך הארוחה מתעדכנים בחדשות אישיות וספרותיות. לעיתים מבקשים עזרה.

ב. עוברים למקום אחר (מהמטבח לסלון, למשל).

ג. לפי סדר, כל אחד מוציא סיפור, מקריא אותו ומקבל משוב.

ד. בסוף המפגש קובעים את הפגישה הבאה.

אין כמו הטקסים הללו לתת ביטחון, להגדיל אמון, לשמור על קיומה של הקבוצה. אין קבוצה ללא טקסים, אין קבוצה ללא כללים.

האורגניזם כשלמות – בעקבות "הכסא הריק"

נובמבר 16, 2007

לעיתים אני מורידה ספר מהמדף, אחד מהספרים שמלווים אותי שנים רבות ומהווים חלק ממי שאני. ספר כזה אין סיכוי שאמסור לאחרים, אלא אם כן ביתי תבקש. בעתיד, אולי נכדי. כי הספר הזה הוא גם קצת אני.

עכשיו הורדתי ספר כזה מהמדף, ניגבתי את האבק ופתחתי אותו מן ההתחלה. אני לא קוראת בו כל יום, אבל היום היה יום מיוחד. הדגמתי בפני התלמידים שלי את "הכסא הריק". החלטתי לחזור למקורות, לחפש מילים שאבדו לי או שינו צורה במשך השנים.

פרדריק ס. פרלס כתוב בראשו. התרגלתי לקרוא לו פריץ , או פריץ פרלס. ככה קראו לו במכון הגשטלט בקליבלנד, אליו הגעתי לפני יותר מעשר שנים. גם חדר מיוחד, הקרוי על שמו היה שם, כזה שממש הייתי אוהבת לו היה בבית שלי. יכול להיות שממש בחדר הזה היה מסביר את תורתו, ועונה לשאלות תלמידיו, כשהוא יושב מתחת למקום שהיום מתנוססת עליו תמונתו. אבל עכשיו אני רחוקה מקליבלנד, ורק הספר בידי.

"גשטאלט מילה במילה, תראפיית התבנית". הכותרת מלמדת שנכתב מזמן, הוא הודפס בישראל ב-1978. הספר שמור היטב. העטיפה שלו בוהקת אלי בצבעים חמים, בפנים הדפים צהובים ויש עליהם כתמי גיל, ממש כמו על ידי. אני זוכרת אותו כספר שהיה קשה לקרוא בו. עכשיו הוא קל לי יותר. הזמן עשה את שלו. אני כבר מבינה יותר. הכתמים מרככים ומעמיקים הכל.

ראשון אני פוגשת את מה שפריץ פרלס קרא בשם תפילת התבנית:

"אני עושה את שלי, ואתה עושה את שלך/לא נולדתי כדי לענות על ציפיותך/אף אתה לא נולדת כדי לענות על שלי/אתה – אתה, ואני – אני/אם ירצה המקרה ונמצא איש את רעהו – מה נאה!/ואם לא נמצא – עלינו להשלים עם כך".

פעם, היה משחרר כל כך לקרוא את המילים המרדניות האלה. היום אני פוגשת אותם ושואלת: האומנם? האם אני יכולה להגיד את זה ולהאמין בזה באופן מלא? האם זה פשוט לי? לא. התשובה היא לא.

אחר כך אני ממשיכה ומגיעה לדבריו על האורגניזם: "האורגניזם לעולם פועל כשלמות. אל תאמרו יש לי כבד או לב. במקום זה אימרו: אני הנני כבד ולב ומח וכו'. ואפילו באמרכם כך עודכם שוגים. אין אנו סך כל של חלקים, כי אם תיאום של חלקים – תיאום דק-דקיק של כל אותם הקטעים השונים המרכיבים את האורגניזם… שכן אך אומרים אנו "יש לנו אורגניזם" או "יש לנו גוף" וכבר אנו יוצרים פיצול, משל כאילו קיים איזה אני המחזיק בבעלות על הגוף או על האורגניזם…מכאן שהדברים נסבים על היותנו ולא על החזיקנו במשהו. זו הסיבה שמפניה אנו מכנים את גישתנו "גישה אקסיסטנציאליסטית": אנחנו קיימים בתור אורגניזם – בתור אורגנזים כמו צדפת- הנחל, כמו בעל-חיים וכיו"ב, ואנחנו מתייחסים אל העולם שמסביבנו בדיוק כמו כל אורגניזם אחר שבטבע". 

נהדר, אני אומרת לעצמי. מסביר הרבה יותר טוב את ההיגיון שמאחורי הכסא הריק.

אחת שאני מבקשת מאותו סטודנט להדגים לנו, לשבת באמצע החדר, ולהיות פעם אחת כל כולו חלק גוף אחד שמשוחח עם חלק גוף אחר שגם הוא כל כולו, אני עושה את הדבר הנהדר הזה שיש בו חיבור במקום פיצול. הסטודנט שלי הרויח משהו, הסטודנטים כולם (או כמעט כולם) יצאו מוקסמים. האמת שגם אני. 

שנים רבות השתמשו בכסא הריק כטכניקה לעבודה, אני בטוחה שיש המשתמשים בזה גם היום, אבל דווקא במקומות שאני למדתי והתפתחתי נטשו את זה לגמרי, אולי בגלל הביקורת הרבה שהוטחה גם ע"י פריץ פרלס על שימוש בטכניקות: "טכניקה היא בבחינת תכסיס מחוכם, ואין להיזקק אליו אלא ככלות כל הקיצין. בקרבנו מסתובבים די והותר ברנשים שכל מעייניהם נתונים לליקוט תכסיסים מחוכמים עוד ועוד וניצולם לרעה".

ובכן, לא הגעתי למצב של "כלו כל הקיצין", אבל בהחלט יכולתי להדגים תפיסה.

היה טוב, גם לי. עובדה שהלכתי לקרוא את המילה הכתובה שהצהיבה, שוב.

אחר כך שוטטתי באינטרנט וחיפשתי את "הכיסא הריק". מצאתי אותו אצל הרבי נחמן מברסלב: "רבי נחמן מדריך אותנו כיצד למלא את הכיסא הריק – את העצמי המנוכר והמרוקן – על-ידי נטישת העצבות ומציאת תקווה ושמחה", מצאתי אותו בנצרות (הוא כיסא הכבוד המצפה לאחרית הימים) ומצאתי אותו באומנות (פיקאסו, ואן גוך ועוד). איש תרבות וספר היה פריץ.

מעניין מאיזה מקור הביא את הכיסא הריק שלו…

לפגוש את זיגמונט באומן

נובמבר 14, 2007

מן העיתון הוא ניבט אלי. כף ידו ארוכת האצבעות חובקת את כתפה השמאלית של אשתו. הוא גבוה וכפוף ממנה. בידו הימנית הוא מחזיק את הפרס שקיבל בפראג, ועל אצבעו מתנוססת טבעת נישואין פשוטה וישנה. עניבה כהה במשבצות גדולות שניתוו על ידי פסים מקווקוים משלימה את התמונה של פרופ' זקן, ששיערו לבן וגבותיו סבוכות. מפניו אפשר לקרוא את הדיוק. השקיות שתחת עיניו מלמדות על האותיות הרבות שעברו תחת עיניו. בשיערה של יאנינה אשתו נשארו פסים כהים בתוך הלבן. גם היא נראית אישה מדויקת, כך סתם נתנה לטבע להשפיע על יופיה שנשאר לא מצופה בשום איפור או צבע. עיני רואות את שניהם דהויים משהו מהשנים ומכובדים.

הנה, כך אני פוגשת שוב את הפרופסור שלי לסוציולוגיה, שהכרתי לראשונה ב-1969. בכל בוקר, בשיעור הנכון, הייתי מגיעה לאודיטוריום ומקשיבה לו. אחד האנשים שכיבדתי ביותר וגם יראתי ממנו. והוא היה עולה על דוכן המרצים, בחליפה דומה לזו שאני רואה עכשיו, ופותח בדברים. רשמתי. במשך השנים זרקתי, וחבל.

אפשר היה להבין אז, שעומד לפני אחד מגדולי הסוציולוגים. אולי שנה היה בארץ, והעברית שבפיו הייתה מגוהצת ונקייה. יפהפיה ובהירה. התפעלתי מהאיש הזה, שרק עלה ארצה וכל כך הקפיד. התפעלתי מהאופן שבו כבש את השפה העברית. חשבתי על השעות הרבות שהקדיש להרצאה שלו, כדי שתהיה רהוטה כל כך. עכשיו אני מבינה שעשה את זה באמצעות שיח לוחמים (הארץ, היום, ספרים). ממנו שמעתי את הדברים הראשונים שהפכו את עולמי מפסאודו- ודאי, למלא בסימני שאלה.

ואז הוא נעלם מן האוניברסיטה. שלוש שנים היה כאן, ובשנים האלה התמזל מזלם של סטודנטים רבים ללמוד אצלו. חסרי מזל היו אלה שלא למדו אצל האיש, שאז, באותם הימים, עמד לו גבוה, רציני, מעמיק, ציני על הבמה בשיער כהה ומשוך לאחור והרצה את משנתו.

עכשיו הוא כאן. מדבר על הירידות החדות בשער האהבה, שנתפסת כסחורה: אינך מרוצה לחלוטין, את/ ה מחזיר/ה את הסחורה ולוקח/ת לך אחרת. הרי לא הגיוני להישאר עם המחשב שנים. למה שיהיה הדבר שונה כשמדובר באהבה?

"אהבה נזילה" שכתב, יוצא השבוע למדפים בחנויות הספרים. אני רצה לקנות. 

אני יודעת שלא אתאכזב.

הוא היה אחד המרצים שאהבתי וגם יראתי ולא היה עוד כמוהו על המדף.

אושר

נובמבר 13, 2007

התגלגלה לידי חוברת שנקראת "אושר", שבנק לאומי הוציא. קראתי וחשבתי על מה זה אושר בשבילי?

אושר זה לקום בבוקר – ולהרגיש טוב.

אושר זה לשבת על יד האהובים שלי ולשמוח במשהו בשבילם (שהם נראים טוב, למשל, או שאמרו משהו משמח על העולם שלהם) או בשבילי (שפתאום התגנבה לי נחת רוח).

אושר זה לגלות שחברה עזרה לי או שאני עזרתי לה.

אושר זה להוציא סטודנטים לפרקטיקום.

אושר זה כשנועץ ו/או סטודנט שלי מגיע להישג.

והיום, זה יום כזה: קמתי בבוקר והרגשתי טוב. אני מוציאה עוד קבוצה של סטודנטים לפרקטיקום שעליו עבדתי רבות.

ועכשיו נשארה לי רק ברכה: שיגיעו להישגים, בפרויקט הארגוני הראשון שהם עושים!

נראה סתם בוקר ופתאום "יש" הופיע

נובמבר 12, 2007

נראה שירד גשם הלילה, הרחוב רחוץ מאד, גם המדרכות מסתכלות אלי בורוד חד יותר ומאובק פחות. שרידים של זרזיף גדול עדיין ישבו על הכביש והתיזו קצת מים לפה ולשם. היה כמעט ממש בוקר.

ההליכה למחשב הובילה הודעות משונות על מישהו אחר שמחובר למחשב שלי, ושאין לי אפשרות להיכנס אליו, ממש כמו אתמול בערב. אז עוד חשבתי שהכל ירגע. אבל הבוקר כבר לא התאפקתי וקודם כל צילצלתי לתמיכה. אחרי דין ודברים שוקמה יכולת ההתקשרות שלי ורשימת המיילים של הלילה הופיעה על הצג.

אחד מהם עורר את תשומת ליבי. לא ידעתי אם הוא ג'אנק או לא. מה לי ולליאון. היה אחד כזה בוינה, שהיכרתי, והוא מת מזמן. עכשיו אין אף ליאון שאני מכירה, וזה מסוכן לפתוח אומרים יודעי דבר. ובכל זאת נכנסתי והופתעתי. 

שרידים של שנות השבעים ניבטו אלי. 1972, הייתי פעילה ב"יש". גם התמונות של חברי למהפך באוניברסיטה הופיעו. היו ימים שחיפשתי אחריהם והצטערתי שזרקתי את הניירות שהעידו על הפעילות הזו, והנה הם לפני. והנה גם תמונתי הישנה והנה קטעי עיתונות. מדהים איך העבר יכול להופיע היום אחרי 30 שנה ויותר, ולהתייצב בפני כאילו היה זה רק אתמול.

רגע של נוסטלגיה, חלק מהזהות שלי בעבר, ולא, אין לי מה להוסיף לאוסף הזה של מיקרו היסטוריה. בשבילי זה – היה ועבר. והאנשים התגלגלו להם: זה לכנסת ולפוליטיקה, זה לפעילות ציבורית אחרת, זה לחו"ל, וזה לקריירה שקטה. רובם, מהפכנים ככל שהיו, נישאו, הקימו משפחות והולידו ילדים. 

דורות חדשים של מהפכנים צמחו מאז, אף אחד מהם לא הביא לנו יותר מידי גאולה.

ובכל זאת: הגשם יורד, העצים נקיים, השמש זורחת הבוקר וכנראה שאפגוש את ליאון בביקורו הבא בארץ.

בדיחות של חיילי מילואים קרביים: המחקר

נובמבר 11, 2007

ב"סוציולוגיה ישראלית", כרך 9, חוברת 1 מתפרסם עוד מאמר מדליק, הפעם של ליאורה שיאון (The department of Sociology, Northwestern University) ושל איל בן ארי (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים).

הנושא הוא: גוף, מיניות ומשפחה בקרב חיילי מילואים קרביים בישראל: על דימיון והומור. למי שאין יכולת לספוג מילים גסות וסיפורים כאלה – רצוי לעזוב ממש כאן את הפוסט.

 להלן כמה מהדברים שנרשמו שם:

1. הגוף הגברי: רבות מהבדיחות עוסקות בגוף הגברי ובחשש מהזדקנות ובגידת הגוף. האוירה הכללית שבה נפגשים שנה אחרי שנה וכן המפגש עם הצעירים – יוצרים בסיס להשוואה. להלן פאראפרזה על בדיחה בדווית:

אשתי מורטת לי את השערות השחורות כדי שאראה  מבוגר, ואילו המאהבת שלי מורטת לי שערותלבנות כדי שאראה צעיר וככה אני נשאר קרח מכאן ומכאן.

2. אבר המין: הגוף הנכון נמדד גם במיניות נכונה. בניגוד לכושר גופני שנמדד במהלך מילואים, לא נמדדים ביצועים מיניים, ובכל זאת… והנה הבדיחה:

קשיש חזר הביתה מביטוח לאומי עם בוחטה של כסף, אשתו שואלת אותו: "מה זה כל כך הרבה כסף"? הוא אומר לה: "פתחתי את החולצה, ישר באו ונתנו לי קצבת זקנה". אומרת לו אשתו: "לו היית פותח את המכנסיים היית מקבל גם קצבת נכות".

3. אחוות גברים והומופוביה: הומוסכסואליות והומופוביה עולים בהתבדחויות של החיילים. הכותבים אומרים שההומור מאפשר לגברים לעסוק בנושא שהוא טאבו וגם לחדש את גבריותם. הבדיחות על ההומוסכסואליים הופכות אותם לאחרים ומאפשרת לכידות קבוצתית. להלן בדיחה:

"שני חברים עלו על סירה בנהר. אחד אומר לשני: תנווט את הסירה, כי אני רוצה להשתין. משתין ויש לו זין ענקי. שואל אותו החבר מאיפה זה? עונה: היה לי קטן, אבל יש מקום מיוחד בנהר בו יש פיה וברגע שאתה טובל אותו בנהר, הפיה הופכת אותו לגדול. החבר רוצה להגיע לשם אבל הוא אומר לו רק תמורת זה שקודם אני אדפוק אותך בתחת. ההוא מסכים כי תמורת זין גדול זה שווה. תוך כדי הדפיקה אומר, אני לא מאמין שאני נותן לך לדפוק אותי בתחת. עונה החבר: ואני לא מאמין שאתה מאמין בפיות.

4. נשים ומשפחה: אחד הנושאים המעסיקים את הגברים הוא החרדה מפני בגידתה של בת הזוג: נשים מתוארות כחסרות אחריות, בעלות פוטנציאל בגידה ומתפתות לאחרים. כך למשל, כשגבר מתקשר הביתה ואשתו לא עונה, אחד מחבריו יגיד ש"היא בטח אצל השכן". להלן בדיחה:

לאחר מותן עולות נשים למרומים וצריך לחלק אותן לגן עדן ולגיהנום. המלאך מעמיד אותן ואומר: "כל מי שבגדה בבעלה בין 4 ל-10 פעמים צעד אחד קדימה". תשע בחורות צועדות קדימה ואחת נשארת. המלאך אומר לעוזר שלו, "מיכאל, קח את כל התשע וגם את החרשת".

המשפחה הנכונה שחיילי המילואים מעלים, היא משפחה שמרנית ובה אישה שתומכת בבעלה. להלן הבדיחה:

אישה יוצאת מהמטבח, חוצה את הכביש במעבר חציה, מסתכלת ימינה ושמאלה ונדרסת על ידי מכונית. מי אשם? האישה, כי יצאה מהמטבח.

ובכן, יש עוד הרבה במאמר הזה, את השאר תוכלו לקרוא לבד. היה כיף לקרוא וגם בניגוד למה שקורה לי כשאני מעיינת במאמר מדעי – צחקתי.

עובדים עניים הם בדרך כלל עובדות עניות

נובמבר 10, 2007

שרית סמבול ואורלי בנימים מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן, מפרסמות מאמר ב"סוציולוגיה ישראלית" (כרך ט' מס.1). להלן כמה דברים שליקטתי:

1. עובדים עניים הם לעיתים קרובות עובדות עניות המועסקות בהעסקה לא שגרתית נטולת הגנה – אם באמצעות חברות כח אדם, קבלנים או מעסיקים פרטיים.

2. קיימים שני פרופילים מרכזיים של עובדות עניות:

א. הפרופיל הראשון מתאפיין ביציאה לשוק העבודה בגיל צעיר כבת למשפחה מזרחית דלת אמצעים שבמסגרתה מקורות התמיכה הכלכלית מצומצמים. בהקשר מוסדי שהדיר אותן ממסלול החינוך העיוני והציב אותן במסלול חינוך מקצועי, הוצר מראש מבנה ההזדמנויות שלהן בשוק העבודה. כתוצאה מכך נשים שזהו הפרופיל שלהן נוטות לעיסוקים סמי-מיומנים ללא אפשרות לרכוש השכלה מעבר להכשרה פקידותית.

ב. הפרופיל השני מאפשר פיתוח מיומנות מקצועית על בסיס השכלה גבוהה יחסית בעיסוקים כגון הוראה, ביטוח, בנקאות.

עיקרון מארגן בשני המקרים הוא נקודת פתיחה של חיים בעוני.

ההבחנה בין הפרופילים אינה קשיחה, היסטורית חיים של עובדת בנק או עובדת בית חולים איננה שונה בהרבה, ומתארת מסלול חיים דומה.

המשרות שלהן מוגדות כ"משרות רעות".

חויית הניכור של הנשים העניות בעבודתן, עולה במחקר הזה כחויה מרכזית. נשים מקבלות כתף קרה במקומות העבודה שלהן, יש אדישות למאמציהן, לבקשותיהן.

בסופו של דבר יש כרסום במקור בכח של הנשים ומתחזקים הבדידות, היאוש והיעדר התמיכה שהן חשות. גם כאשר נקעה נפשן ממקור התעסוקה שלהן, הן אינן מצליחות לאסוף כח שיאפשר להן לחפש מקום אחר. גם הידיעה שמה שימצאו איננו טוב יותר מונע מהן חיפוש כזה.

נשארתי עם שאלה רטורית אחת, תשובה ועוד הערה:

מי לא מכיר את הנשים האלה?

אלה הן המנקות של המשרדים, הסועדות את הקשישים, הפועלות במפעלים, המבשלות במטבחים ציבוריים, השליחות  בבנקים ועוד ועוד.

רק חינוך טוב – היה מונע מחלקן להגיע למצב הנרדפות הזה. והחינוך הטוב לא מגיע אפילו היום, בצורה מספיקה, אל שולחן הדיונים.

אי התאמה ערכית ותרבותית

נובמבר 8, 2007

לקוח שלי ניהל פרויקט.

מאז נכנס – הרגיש אי התאמה ערכית, אי התאמה תרבותית. והוא לא הלך משם.

מה שפיתה אותו היה העניין בתחום.

מה שפיתה אותו היה הכסף שהרויח.

מה שפיתה אותו היה עמדת הכח שהשיג.

אחר כך חשב שיצא שכרו בהפסדו.

היה צריך לחשוב עוד.  הוא החליט על פרידה.

אחר כך צריך היה לחשוב עוד ועוד ועוד: איך עושים אותה, באופן שלא יפסיד יותר.

בעיתון קראתי שמישהו אחר נכנס לתפקיד שלו. היציאה שלו הייתה רכה ולא עוררה גלים גבוהים. מה שהתחיל רע, הסתיים בטוב. הוא קיבל הצעה אחרת, טובה יותר.

הכח שבשוליים

נובמבר 7, 2007

בעבודה, בישיבה, אני שומעת דברים שמובנים לכל אחד בחדר. רק אני לא מבינה. אני לא מבני המקום, כמובן. זה מאפשר לי לבסס את המקום שלי כמי שבאה ממקום אחר, אולי לשאול שאלות שכבר אף אחד לא שואל, וגם שאלות חדשות.

להלן שלוש שאלות שאני מאד אוהבת כדוגמא למה שאפשר לעשות מהשוליים:

1. רגע, אל תמהרו, לא הבנתי את המילה הזו, "קלנדר"…  מה זה הדבר הזה (שאלה שמתייחסת לאמצעים ומשאבים וכן מדגישה את היותי מחוץ לארגון)?

2. למה אתה מתכוון כשאתה אומר: כל אחד יודע איך הדברים עובדים פה… אני לא יודעת, אתה מוכן להסביר לי (שאלה שמתייחסת לתהליכים, וגם שוב – להיותי מחוץ לארגון)?

עכשיו יש לאנשים בחדר הזדמנות לעצור וללמד אותי משהו. לעיתים  הם לומדים משהו חדש, פשוט תוך כדי דיבור וליבון. אני גם מבססת נורמה שמותר לא לדעת ומותר לשאול שאלות. 

3. אני מתכוונת לשהות כאן רק בחודשיים הקרובים, איך את רוצה שנבנה את המפגשים שלנו? במה בעיקר את רוצה שנעסוק (שאלה שמתייחסות לזמן ולאחריות להישגים, וגם היא מזכירה את היותי חוץ ארגונית)?

אני נוהגת להזכיר לאנשים שאני בת חלוף בחייהם, וכדאי להם לנצל את הזמן טוב יותר.

ויש כמובן שאלות רבות אחרות, כגון:

1. אנחנו עובדות יחד שעה… מה השתנה? האם בכלל משהו השתנה?

2. האם את מרגישה שהמפגש עונה לצרכים שלך?

3. במה היית רוצה שנעסוק בזמן שנותר?

4. איך היית מסכם את המפגש?

ועוד הרבה אחרות.

המכנה המשותף: הלקוח במרכז, אני לשרותו, אני חיצונית למערכת, אני לא מקומית.

זה אגב נכון גם ליועצי פנים, אם כי ה"לבוש" של זה – שונה.

הדילמות המרכזיות שקשורות בעניין השוליות הן (אדווין נויס):

מעורבות: עד כמה היועץ נעשה מעורב/פעיל בתוך הארגון של הלקוח?

אחריות: עד כמה היועץ אחראי לתהליכים ולתוצאות שהוא יועץ בהם?

קבלה: עד כמה מרשה לעצמו היועץ להתקבל על ידי הארגון, ועד כמה הוא מדגיש את היותו outsider ?