למה אני לא מתחברת לרשתות חברתיות כדוגמת פייסבוק?

קודם כל כי זה לא הסגנון שלי. מספיק לי הבלוג. ולעיתים אני אפילו מהרהרת בנחיצותו של זה. 

פנו אלי ופונים אלי מידי פעם, אנשים שהם כמעט זרים לי. אז מה, אני חברה שלהם? למה לי להיות ברשת איתם?

בנוסף, פונים אלי חברי ועמיתי למקצוע. יופי. יש לי את הטלפון שלהם. אני פוגשת אותם לעיתים קרובות יותר או פחות.  למה אני צריכה להתרשת איתם?

ופתאום, אני מקבלת תמיכה לכך מזיגמונט באומן, (שאותו כבר הזכרתי בעבר, כמורי בחוג לסוציולוגיה ב1969). ובכן, אני קוראת בספרו "אהבה נזילה": "שלא כמו 'יחסים', 'יחסי שארות', 'זוגיות' ומושגים דומים המבליטים את המחויבות ההדדית ובתוך כך מבדלים או עוברים בשתיקה על היפוכה, ההינתקות, ה'רשת' מסמלת דפוס של חיבור והינתקות בעת ובעונה אחת. אין לתאר רשתות בלי להבטיח ששתי הפעולות תתקיימנה בעת ובעונה אחת. במסגרת של רשת, ההתחברות וההינתקות הן אפשרויות לגיטימיות במידה שווה והן נהנות ממעמד דומה וחשיבותן זהה… שלא כמו 'היחסים האמיתיים' קל להיכנס ולצאת מ'היחסים הוירטואליים'. הם נראים מהוקצעים ונקיים, הם קלים לשימוש וידידותיים למשתמש בהשוואה ל'דבר האמיתי', הכבד, האיטי והמסובך… תמיד אתה יכול להקליק "מחק"…

ובכן, אני אוהבת יחסים מתמשכים, מהסגנון הישן, עם אנשים: בני משפחה, לקוחות ונועצים, עמיתים למקצוע, סטודנטים, אחרים.  נכון להיום אני ממש לא רוצה עוד.

ובכל זאת, אולי יגיע היום וארצה?

לא יודעת…