יש אפשרות להתחיל לעבוד, עובדה שמישהו מחפש (אולי) אותך. יופי. אני שמחה, וגם שומעת בקול את החששות:
א. איך להיכנס לארגון החדש?
ב. יש לי מה למכור?
ג. יש לי מספיק ידע?
ד. ומה אם…?
ועוד שאלות רבות אחרות.
ואני גם יודעת שאין ברירה: מי שרוצה להיכנס ולהתחיל עבודה, חייב לעבור את כל המדורים האלה של חוסר הביטחון והחשש. המפה מטושטשת, השבילים לא ברורים. כל מה שיש הוא כעין תרמיל ובו: כל ניסיון החיים (גם לצעירים יש), כל התיאוריות, כל המוטיבציה, כל הרצון הטוב, כל ההצלחות והכשלונות, כל החלומות וכל הסיוטים…
וכמו לארץ לא נודעת – צריך לצאת לדרך עם התרגשות ותבונה, עם משקפת, עם צידה ותעוזה. כמו במסע לארץ לא נודעת צריך לדעת שתתכן הצלחה גדולה וייתכן כישלון, אבל תמיד תמיד – תהיה למידה.
וכדאי ונכון, ואני יודעת שזה כבר נעשה: לארגן את כל מה שניתן בשביל להקטין את הסיכונים: להתחסן לפני, לסדר אפשרות של פינוי מהיר, לדעת איפה לקבל עזרה אם צריך יהיה.
אבל, אי אפשר להסתכל לאחור יותר מידי, צריך ללכת קדימה ו- יהיה מה יהיה.
מאחלת לך צעדים נעימים של התחלה והרבה למידה!
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה