כיבוש של פסגה ועוד פסגה

איכשהו – אין לזה סוף.

כל פסגה שתגיע/י – תחכה לך עוד פסגה.

לא תמיד רואים את החדשה מיד, לפעמים המיקוד בפסגה שזה עתה נכבשה – מערפל את הראייה. אבל זמן מה אחר כך, בהחלט ניתן לראות פסגה חדשה.

וכבר את/ה נערך לכיבוש: קודם בפנטזיה, בדיבור ואחר כך במעשה.

והתוצאה היא אחת: עוד פסגה נכבשת. ואחר כך תהיה עוד אחת.

אחרי שהמתכונת הזו חוזרת על עצמה, שווה לעצור ולשאול:

1. יש עוד פסגה?

2. האם אני רוצה לטפס שוב ועוד?

3. האם התמורה שווה?

4. ומה התחליף למלאכת הטיפוס שהפכה להרגל?

5. ומה במקום?

6. האם התמכרתי לטיפוס?

7. מתי אתחיל לרדת?

8. איך זה יראה?

9. האם אהיה מאושר/ת יותר למרגלות הפסגה?

10. האם אצטרך להיפרד מכל מי שטיפס איתי למעלה?

ועוד ועוד.

ובינתיים – לכל המטפסים למעלה – המשך טיפוס נעים! לכל היורדים מהפסגה – הרבה למידה, הפקת לקחים ומנוחה! 

3 תגובות to “כיבוש של פסגה ועוד פסגה”

  1. ליאור ברקן Says:

    אתי,

    אני יושב וקורא בזמן האחרון המון בלוגים, לא כי יש לי המון זמן, אלא כי לאחרונה נחשפתי למדיום המופלא הזה. ועם זאת, יש בבלוג שלך ספציפית משהו שריתק אותי עד כדי כך שנכנסת למועדפים שלי מיד.

    אני מסכים איתך בצורה חד משמעית, כי לפעמים צריך לעצור ולבדוק האם הרגל שאימצנו הופך להרגל מגונה. השאלה היא האם כל הרגל שלנו הוא אוטומטית הרגל מגונה. ואם נכוון לפסגה גבוהה יותר, ירוקה יותר ושלווה הרבה יותר, בה ניתן לחיות עם המשפחה בשקט ובהילוך אחד יותר נמוך?

    האם לא עדיף לעצור ולשאול
    – מהי המטרה שלי?
    – האם ההרגל מקדם אותי בדרך למטרה?
    – אם כן, האם ניתן לשפר אותו בכדי להגיע לשם בצורה יותר אפקטיבית?
    – אם לא, האם לא שווה לי לאמץ הרגל אחר שיעזור לי כן להגיע לשם?

    שלך
    ליאור ברקן

  2. benziv Says:

    היי ליאור,
    תודה מקרב לב!

    כל השאלות שלך וכל הדברים שאתה כותב – הם חשובים.
    אני חושבת שרוב האנשים רצים קדימה, אל פסגה ואל עוד פסגה (גם אני), מבלי לעצור, ליהנות מאויר הפסגות ולשאול: האם אני רוצה עוד? האם אני מרוצה/לא מרוצה?

    סתם דוגמא קטנה: הייתי בטוחה שכשאסיים את התואר השני – חיי ישתנו.

    הם השתנו לאיטם, לא שהיתי בפסגה זמן רב, ולא הרגשתי איזו נחת רוח יוצאת מהכלל. פשוט קמתי בבוקר, היה לי תואר שני, נפתחו לי עוד כמה דלתות ו.. החיים נמשכו על עושרם ועניים (לא מהבחינה הכספית דווקא).

    בקיצור: אני בשבח העצירה, ואפילו העצירות. קצת נשימות בין הריצות. ואולי אפילו החלטה שדי, שלשנה הקרובה – די.

  3. ליאור ברקן Says:

    לכל אדם מגיע זמן מסויים בחיים שהוא קולט כי הוא בן מוות. התפישה הזאת יכולה להפיל אותך בדיוק במידה שהיא יכולה להרים אותך. אני מאמין שעצם ההבנה כי אנחנו בני מוות יכולה לעזור לנו להבין משהו חשוב מאוד – עכשיו זה כל הזמן שיש לנו ועכשיו זה הזמן לחיות אותו.

    זה לא שצריך להפסיק לתכנן למרחק, זה אפילו מאוד חשוב. צריך פשוט למצוא איפה המתגים שלנו יושבים ולשחק איתם מעט בכדי שנגיע לאיזון.

    בכל תחום בחיים שלנו יש פסגות שאפשר לכבוש, ואם רק נוכל לראות את הפסגות בצורה מקבילה, נוכל להעשיר את כל תחומי החיים שלנו. לאט יותר אמנם, כי אנחנו במעט מפזרים את האנרגיה שמושקעת קדימה, אך בצורה שתאזן אותנו לאותו מקום שאליו נרצה להגיע.

    ואם אדם בוחר להפסיק לקפץ לו בחינניות, יכול להיות שהוא הרוויח את זה. קצת זמן לעצמך מעולם לא עשה רע לאף אדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: