סיפור: תמיד יהיה משהו

ושוב, כמעשה כמעט יום יומי,  אני יושבת בעיגול, מסתכלת באנשים סביבי. הם מחכים. לי. כל אחד וציפיותיו השקטות, חלומותיו והשערותיו: כן ילך, לא ילך. אני מתבוננת, נעה בכיסא, נושמת, מחכה. שתי רגליים על הרצפה שהיא העוגן שלי. שמה לב לנשימה, לכתפיים. האם הן רחוקות מהאוזניים? אני ממשיכה להתבונן, יודעת את מילות הפתיחה בעל פה.

יש והאנשים מכירים זה את זה ובחדר יש רחש עמלני של הרגע שלפני. אני מרשה לעצמי לחשוב את המחשבות הקטנות שלי, שמסתכמות לעיתים בזה שאין אויר בחדר, או שהוא מלוכלך או שחסר בו אור, או שהוא דווקא נעים במיוחד בגלל הוילונות הלבנים המצוירים בפסים דקים של ירוק ואדום.  

ותמיד אני גם לבד. 

ותמיד – יקרה משהו. רק צריך  שיהיו אנשים בחדר, כסאות מסודרים בעיגול והדברים יתרחשו, כמו שכבר אמר שנים רבות קודם, ו.ר. ביון שאת ספרו לא פתחתי כבר יותר מעשרים שנים. ובדומה לקורה בארוחה יהיו אלה שיביאו לנו את המנות לשולחן ויהיו כאלה שיעסקו באכילתם. יהיו כאלה שיביאו בורקס ויהיו כאלה שיביאו לנו מרק עדשים (אני מעדיפה מרק). יהיו כאלה שיערכו את השולחן ויהיו כאלה שיטילו את שהביאו בצורה מהוססת או אולי בוטחת. אחרי מילות הפתיחה, צריך יהיה לבחון ולחוש את היש, לחשוב על המתאבנים שיתחילו להופיע, להציץ במנה העיקרית, לבחור תוספות ולהשגיח גם על אלה שיושבים בשקט ובצד, ולבסוף לראות שהשארנו שולחן נקי משיירים. והאווירה – תעלומה: התהיה משפחתית? אולי חגיגית? האם הדברים שיעלו יהיו קלילים או רב שכבתיים? ואיך יסתיים המפגש? האם אנשים יצאו רעבים עוד יותר? אולי מבוישים? ואולי מצפים למפגש הבא? ואיך אהיה אני: מותשת? שבעת רצון, מלאת אנרגיה? 

ברגעים כאלה אני חוזרת אל סוניה שיושבת לה על חוף האוקיינוס, בקייפ קוד. אני רואה את  קומתה הכמעט זעירה, את שיערה הלבן והקצרצר, אני בוחנת את עגיליה הקטנים נעוצים באוזניה. היא מבטיחה לי, כרגיל, שייתכן והפעם נראה לווייתנים, כי ממש עכשיו מתחילה העונה, אלא שזה מעולם לא קרה. אח"כ אני שומעת אותה מספרת חזור וספר,  שהייתה לה משפחה מיוחדת. 'אימי נפטרה בצעירותי', ודבריה נשמעים מצופים עצב יבש שרק שרידיו נותרו תלויים בקולה כמו בסיפור חוזר ונשנה, 'וכך קרה שעברתי מדודה לדודה וממשפחה אחת של קרובים למשפחה אחרת'. היא עוצרת רגע ואחר כך ממשיכה 'התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שלמדתי להסתכל על משפחות וגיליתי מודלים שונים, עד שהגעתי לאוניברסיטה היו לי בראש הרבה עבודות סמינריוניות פוטנציאליות…'

אני אוהבת את החיוך של סוניה היתומה, שהוא גם צנוע וגם כל יודע. עכשיו היא בת שבעים ושמונה, מומחית לטיפול משפחתי, מומחית לגשטלט. כשהייתה בת שבעים ושתיים העיזה והקימה מכון להכשרת אנשי מקצוע, שגם הוא הפך לחלק מהמשפחה שלה. בביתה, שלא כמקובל אצל אמריקאים אחרים שפגשתי,  נפגשים הלומדים ואוכלים מהמרק המיוחד שלה ומשאר תבשיליה. סוניה אוהבת לבשל, והאוכל תמיד מוגש בסגנון מיוחד. עכשיו היא מריצה סדנא חדשה שאני רוצה להירשם אליה:The next phase . דווקא מתאים לי, ה- next phase הזה.אני שומעת את קולי אומר: "שלום, שמי הוא שולה יחזקאלי. הייתי רוצה שנתחיל בסבב של הכרות. אפשר לעשות את זה בסבב כשכל אחד משמיע את קולו ואומר משהו על עצמו, ואפשר לעשות את זה בצורה לא שגרתית… מה אתם מעדיפים? יש לכם רעיונות"?

שלוש הצעות עולות ואחרי התלבטות אנשים מתחילים להציג את עצמם. הראשונים בוחרים אחת משלוש ההצעות. אט, אט לקראת האמצע, אנשים מתקבצים סביב ההצעה האחרונה, השגרתית יותר. שם, מקצוע, מספר ילדים. אין לי יותר זמן למחשבות. אני מתרכזת במדברים: זו מגיעה מרחוק וזה מגיע מקרוב, עכשיו כולנו כאן. גם אני. נעלמו הוילונות, נעלם האוויר. אני מסתכלת בהם בעיניים רכות כמו שלמדתי מסוניה, מקטינה את עיני לכמעט פסים כמי שאיבדה את משקפיה.

אחר כך אני שומעת את עצמי אומרת "עבדנו כשלוש שעות, מבקשת לקיים סבב אחרון, סבב של סגירה. האם אפשר שכל אחד מכם יגיד עם מה הוא יוצא מכאן? מה הדבר שהכי בולט"?

 –          היה מעניין מאד…

–          לא האמנתי שאצליח לבטא את עצמי, ועוד בכתב!

–          הכי בולט לי השקט שלך… 

האנשים מדברים, הקצב איטי. 'די טוב בשביל התחלה', אני אומרת לעצמי.

כוסות חד פעמיות מושלכות לפח, השאריות נעלמות מהשולחנות, השירותים ודלת הכניסה – ננעלים והמפתח נדחף אל מתחת לדלת. היה לנו זמן לכתוב פעמיים ולהקריא פעמיים גם. 

קבוצת כתיבה, היא קבוצה דומה וגם אחרת.

אגוזים, תותים, עוגיות וקפה. חלון פתוח. גבר אחד, השאר נשים. מילים. סגנונות. המעלית מורידה אותנו בצפיפות מלבנית ומתכתית, למטה.  

בחוץ פוגשת אותי השמש של יום שישי בצהרים. סוניה מאמינה שבשביל לכתוב צריך קבוצה. אני הולכת בעקבותיה.