הצד האפל של שביתת המרצים

גם בעולם אינדיוידואליסטי ופרטני – כדאי לראות את התמונה המלאה.

הנה, מתרגשת ובאה שביתת המרצים הזוטרים (אני אחת מהם).

הייתי מצפה שהמרצים יראו קצת מקרו: גם את הסטודנטים, גם את עובדי הידע האחרים, שיראו מעבר לחור שבגרוש שהם מקבלים.

בימים שהשביתה התרחשה – עבדתי, יחד עם האחרים. החזקנו את האוניברסיטה. מגרשי החניה היו מלאים. סטודנטים באו, למדו כמיטב יכולתם. נכון, אין למרצים הבכירים תחליף, את הרמה המיוחדת, התחכום, הידע הרחב, ההבנה במחקר – הם נותנים.

אבל תחזוקה, שינון, חיבור למציאות, סוציאליזציה ראשונית – נותנים אנשי הסגל הזוטר.

אין אוניברסיטה טובה ללא אחת האוכלוסיות. חבל שלא הייתה זו גם הזדמנות לראות את האוניברסיטה כשלם. מבחינתי – אפשר היה באותה הזדמנות לראות גם את עובדי הניקיון.

האוניברסיטה היא מיקרוקוסמוס. להתעלם – זה קצת להתעלל.

והגרוע מכל גם לכם: סולידריות גדולה שיכולה היתה להיות אתכם, המרצים, אבדה לה. במה אתם טובים מאחרים? כנראה שרק בדרגה.

ראיתי את הצד האפל.