היום – יום השואה הבינלאומי: נתונים יבשים על הדסה קשונשקה (ספר) רובינשטיין

בהארץ, של ה-5.8.52 התפרסמה ידיעה קטנה:

"הדסה רובינשטיין, בת 38, מקריית חיים איבדה את עצמה לדעת ביום א' בשעות הצהריים בשתיית חומצת מלח. במצב אנוש נאספה האישה לבית החולים הממשלתי רמב"ם, חיפה. סיבת ההתאבדות טרם ידועה. המשטרה פתחה בחקירה".

* הדסה נולדה ב-1914 בבאראנוב למשה – שמואל קשונשקה ולאסתר (מבית שליפקה). המשפחה הייתה מבוססת מאד, עסקה בבניית בתי עץ, החל מכריתה, ניסור, מכירה והקמה.

* נישאה לבעלה הראשון וילדה שני ילדים, ייתכן שלאחד מהם קראו דוד.

* 1939 , הדסה בת 25 כשהגרמנים פולשים לפולין. אחרי 27 יום – המדינה כולה בידיהם. בעלה של הדסה נורה מיד בהתחלה בכעין משחק של הגרמנים.

* 1941, נאסרה היציאה של היהודים מהעיירה, הוחלט על הקמת גטו – החלטה שלא מומשה.

* 1942, יהודי העיירה רוכזו בכיכר, חלקם הובלו לעבודה, חלקם להשמדה. כאן מסתיימים חייהם של רוב בני המשפחה המורחבת של הדסה. מיעוט קטן בורח ליער, ביניהם הדסה ושני בניה.

*  1944, הדסה מאבדת את שני בניה, בהתקפה של פולנים על גורן שבו הסתתרו. האירוע מתועד ביומן של ניצולה אחרת ובראיונות שביצעתי.

* 1945, הדסה משתקמת, מתחילה לעסוק במסחר: קודם במכירת מזון לחיילים אמריקאים וסוביטיים, אחר כך בבגדים ישנים ובסופו של דבר בבגדים חדשים.

* היא פוגשת בלובלין את משה רובינשטיין, קרוב משפחה רחוק מאד, ויליד עיירה סמוכה, ריקי. שניהם בודדים. שניהם איבדו את כל המשפחה. הם מתחתנים ומתחילים בצעידה ברגל לכיוון איטליה, לנקודת איסוף של פליטים לישראל. באיטליה יעסוק משה בהעלאת פליטים לישראל ולכן ישהו שם שנתיים.

* 1946, לידה ראשונה בבית חולים של הותיקן ברומא, בת. נקראת על שם אימה של הדסה.

* 1947, עולה ארצה עם בעלה וביתה. קודם מעברת שער העליה, אחר כך מגורים בכפר חסידים אצל קרוב משפחה, ולבסוף – בית חדש בקריית חיים: חדר אחד, שרותים משותפים עם משפחה אחרת, מטבח נפרד.

*1948, עם פרוץ המלחמה, יוצא משה להילחם בצפון (נבי יושע, מלכיה ועוד). משמש כחובש של ד"ר קולמן. הדסה נשארת לבד.

* 1949, לידה של ילד שני, בן. משה מקבל שחרור וחוזר הביתה, מתחיל לעבוד במפעל "שמן".

מצבה של הדסה לא טוב.

נותנים נוספים:

1. היא מחפשת אחר מגרש שקנה אביה בארץ, היא היחידה שנותרה מהמשפחה. מאמינה שהמגרש יוכל לעזור לה להסתדר. לא ברור מה קרה למגרש. היא מאמינה שדוד שלה, שעלה ארצה קודם, חשב שכולם מתו ולקח את המגרש לעצמו. הוא טוען שלא היה מגרש. מחפשים את המגרש עד היום.

2. מאוכזבת מהיחס של החברה הקולטת, ההתנשאות של הותיקים, השאלות סביב "איך שרדת והילדים – לא?".

3. אין לה עבודה, היא מגדלת את הילדים. בקריה: רק חול וחול. מעט כבישים, אין מקום ליוזמות גדולות.

4. היא מתדרדרת נפשית. לא מקבלת טיפול מתאים/נכון.

5. מתאבדת.

נכתב:

* ליום השואה הבינלאומי שחל היום,

* לכבוד אימי, הדסה

* לכבוד כל אותם קורבנות שמתו שנים ספורות אחרי השואה – כי לא יכולים היו להמשיך ו/או כי קיבלו מעט מידי תמיכה.

יהי זכרה וזכרם ברוך.

9 תגובות to “היום – יום השואה הבינלאומי: נתונים יבשים על הדסה קשונשקה (ספר) רובינשטיין”

  1. שוקי Says:

    מרגש מאד. זה כנראה החומר ממנו נוצרו גיבורות, גם גיבורות טרגיות בחיי העם היהודי. אסתר והדסה – שני שמות לאותה אישה החל ממגילת אסתר ועד ימינו אנו. השילוב של ללכת כל העת על הסף…בין הצלחה לכליה. הכח לנסות שוב ושוב עד שכנראה אין יותר תקווה. חבל על החיים שכך קופדו ואיזה מוות נורא ומלא ייאוש….
    ומאותו זרע נבטה משפחה חדשה..הורים ילדים ונכדים, ממש כעוף החול.

  2. benziv Says:

    נכון. כל מה שכתבת נכון. יאוש נורא. נביטה של משפחה חדשה.

  3. יהודית Says:

    זכרון לאמא שלך….
    ששרדה את השואה אבל לא יכלה לשרוד את מה שבא אחריה.
    ממש ארץ אוכלת יושביה.

  4. benziv Says:

    כן, ארץ אוכלת יושביה.
    ובאותם הימים:
    א. ארץ מזועזעת ממה שאנשים עברו, עד כדי כך שכמו במקרה של הורים שכולים עוברים לצד השני של הכביש כדי שלא להיתקל בצערם.
    ב. ארץ מלאת רגשי אשמה, על הקרובים שהשאירו ועל מה שקרה ועל זה שהם חיים ואילו קרוביהם והניצולים גם – חיים.
    ג. ארץ שאין לה מושג איך מטפלים באנשים פוסט טראומטיים, ודוחה אותם מעל פניה.
    מי שכתבה וחקרה על זה – היא אניטה שפירא.
    מהמם וכואב.
    באופן אישי – שילמתי על זה מחיר גבוה.

  5. יהודית Says:

    מחירים גבוהים מאד. מחירים שאין להם שיעור.
    גם אני ככה.
    אמנם גדלתי בבית שבו היו 2 הורים אבל אלו היו ממש חיים 'על החורבות'
    לאבי אני הייתי המשפחה השניה, אחרי שהראשונה נרצחה כולה.
    היו לזה השלכות.
    גדלתי בבית של שתיקות. ברחוב של שתיקות. בחברה של שתיקות ושל כיסוי שהכל בסדר.

  6. benziv Says:

    אני חושבת שבתים רבים של ניצולי שואה הם פלא מבחינה פסיכולוגית.
    ואולי בכלל השתיקות שלהם היו הדבר הכי טוב שיכלו לתת לנו. אולי אם היו מתחילים לדבר – אנחנו היינו מתמוטטות. איזה טראומות הם סחבו!! האנשים האלה, פשוט לא יאומן.
    ומצד שני, העובדה שאת, ואני ועוד שכמותנו, בכל זאת בנו בית, והולידו ילדים, ויש משפחות, ומדברים יותר – היא פרס. להם ולנו. וגם תקווה. שהעולם, יכול להיות יותר טוב גם אחרי מאורעות נוראיים שעוברים על אנשים.
    חוץ מזה – אנחנו צריכות לחטוף איזו שיחה רצינית על ההיסטוריה שלנו, כנראה.

  7. אלישבע Says:

    ביחס למגרש/המגרשים האבודים, ייתכן ונוכל לעזור, חברתנו – heir trace ltd
    עוסקת באיתור נכסים אבודים של משפחות שקנו מגרשים בארץ עד תחילת מלחמת העולם השניה.

    צור קשר.

  8. benziv Says:

    פונה מיידית. תודה.

  9. יוסי Says:

    סיפור מעניין ומאלא מוטיבים משותפים לסיפורה של אימי
    אנא צרי קשר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: