היום – יום השואה הבינלאומי: נתונים יבשים על הדסה קשונשקה (ספר) רובינשטיין

בהארץ, של ה-5.8.52 התפרסמה ידיעה קטנה:

"הדסה רובינשטיין, בת 38, מקריית חיים איבדה את עצמה לדעת ביום א' בשעות הצהריים בשתיית חומצת מלח. במצב אנוש נאספה האישה לבית החולים הממשלתי רמב"ם, חיפה. סיבת ההתאבדות טרם ידועה. המשטרה פתחה בחקירה".

* הדסה נולדה ב-1914 בבאראנוב למשה – שמואל קשונשקה ולאסתר (מבית שליפקה). המשפחה הייתה מבוססת מאד, עסקה בבניית בתי עץ, החל מכריתה, ניסור, מכירה והקמה.

* נישאה לבעלה הראשון וילדה שני ילדים, ייתכן שלאחד מהם קראו דוד.

* 1939 , הדסה בת 25 כשהגרמנים פולשים לפולין. אחרי 27 יום – המדינה כולה בידיהם. בעלה של הדסה נורה מיד בהתחלה בכעין משחק של הגרמנים.

* 1941, נאסרה היציאה של היהודים מהעיירה, הוחלט על הקמת גטו – החלטה שלא מומשה.

* 1942, יהודי העיירה רוכזו בכיכר, חלקם הובלו לעבודה, חלקם להשמדה. כאן מסתיימים חייהם של רוב בני המשפחה המורחבת של הדסה. מיעוט קטן בורח ליער, ביניהם הדסה ושני בניה.

*  1944, הדסה מאבדת את שני בניה, בהתקפה של פולנים על גורן שבו הסתתרו. האירוע מתועד ביומן של ניצולה אחרת ובראיונות שביצעתי.

* 1945, הדסה משתקמת, מתחילה לעסוק במסחר: קודם במכירת מזון לחיילים אמריקאים וסוביטיים, אחר כך בבגדים ישנים ובסופו של דבר בבגדים חדשים.

* היא פוגשת בלובלין את משה רובינשטיין, קרוב משפחה רחוק מאד, ויליד עיירה סמוכה, ריקי. שניהם בודדים. שניהם איבדו את כל המשפחה. הם מתחתנים ומתחילים בצעידה ברגל לכיוון איטליה, לנקודת איסוף של פליטים לישראל. באיטליה יעסוק משה בהעלאת פליטים לישראל ולכן ישהו שם שנתיים.

* 1946, לידה ראשונה בבית חולים של הותיקן ברומא, בת. נקראת על שם אימה של הדסה.

* 1947, עולה ארצה עם בעלה וביתה. קודם מעברת שער העליה, אחר כך מגורים בכפר חסידים אצל קרוב משפחה, ולבסוף – בית חדש בקריית חיים: חדר אחד, שרותים משותפים עם משפחה אחרת, מטבח נפרד.

*1948, עם פרוץ המלחמה, יוצא משה להילחם בצפון (נבי יושע, מלכיה ועוד). משמש כחובש של ד"ר קולמן. הדסה נשארת לבד.

* 1949, לידה של ילד שני, בן. משה מקבל שחרור וחוזר הביתה, מתחיל לעבוד במפעל "שמן".

מצבה של הדסה לא טוב.

נותנים נוספים:

1. היא מחפשת אחר מגרש שקנה אביה בארץ, היא היחידה שנותרה מהמשפחה. מאמינה שהמגרש יוכל לעזור לה להסתדר. לא ברור מה קרה למגרש. היא מאמינה שדוד שלה, שעלה ארצה קודם, חשב שכולם מתו ולקח את המגרש לעצמו. הוא טוען שלא היה מגרש. מחפשים את המגרש עד היום.

2. מאוכזבת מהיחס של החברה הקולטת, ההתנשאות של הותיקים, השאלות סביב "איך שרדת והילדים – לא?".

3. אין לה עבודה, היא מגדלת את הילדים. בקריה: רק חול וחול. מעט כבישים, אין מקום ליוזמות גדולות.

4. היא מתדרדרת נפשית. לא מקבלת טיפול מתאים/נכון.

5. מתאבדת.

נכתב:

* ליום השואה הבינלאומי שחל היום,

* לכבוד אימי, הדסה

* לכבוד כל אותם קורבנות שמתו שנים ספורות אחרי השואה – כי לא יכולים היו להמשיך ו/או כי קיבלו מעט מידי תמיכה.

יהי זכרה וזכרם ברוך.