אני עוברת בתל אביב, במקומות שונים ומוצאת סושי, בסופרמרקטים אפשר לקנות סושי, בטיב טעם ובעדן מרקט – יש סושי, אני ממלאה דלק בקיסריה ומגלה שמוכרים שם סושי, בחתונות וגם בבת מצוות – מחלקים סושי. שאלתי את עצמי אם מדובר כאן במתקפה מתוכננת היטב שאופיה כלכלי, או שמא בניסוי קולינארי רחב היקף לשנות את טעמו של הישראלי המצוי.
והיום, הגיעו גם המספרים:
באזור תל אביב, מדווח הארץ, פועלות כ-100 מסעדות סושי, 20 מהן – כשרות למהדרין!
היחס בין גודל האוכלוסיה לבין מספר הסושיות גבוה פי 1.2 מזה שבלונדון וב-1.4 מזה שבאמסטרדם.
אחד מכל עשרה תל אביבים, אוכל סושי פעם בחודש.
לגלובליזציה פנים רבות, אני רואה אותן מאחורי הדוכנים.
החיים בארגונים 
ינואר 28, 2008 ב- 9:45 pm |
בהחלט גלובליזציה
ואני רואה אותה במערכת החינוך…
ינואר 29, 2008 ב- 4:12 am |
איך זה מתבטא במערכת החינוך?
ינואר 29, 2008 ב- 4:43 pm |
תלמידים מכל מיני ארצות. בליל של שפות: מכל ארצות ברה"מ לשעבר, אתיופיה, עליה מארצות הרווחה
יש גם את ילדי העובדים הזרים. זה אומר חגים אחרים, מנהגים אחרים
ויש את מה שקיים כל הזמן: יהודים, ערבים, דרויזם, צ'רקסים, דתיים חילוניים.
בקיצור לא בטוח שלמערכת החינוך יש תשובות לכל הגלובליזציה הזו…
ינואר 29, 2008 ב- 7:19 pm |
וואוו!
זו יכולה להיות גם הזדמנות. אני חושבת על המעבדה הנהדרת הזו של המפגש הבינתרבותי שהופך כנראה למשהו לא פשוט אבל כל כך מאתגר!!!
לא חשבתי על המפגש של כל אלה ביחד בכיתה אחת, אבל הגליל מאפשר את זה. ממש מרתק.
ינואר 30, 2008 ב- 9:15 pm |
בגליל לא מוצאים את זה ביחד.
זה רק במרכז, בבתי הספר שבדרום העיר
בצפון יש הסתגרות. כל אחד שומר על הייחודיות של המסגרת שלו
אני בעבודתי נחשפת לכל הקשת הצבעונית הזו