אהרון אמיר ז"ל

הייתה לי זכות גדולה להכיר את האיש. פגשתי אותו לראשונה בעת ההשקה של ספרה של ביתי. למדתי עוד קודם שהאיש, מבוגר ואפשר לומר זקן, היה בעל יכולת יוצאת מהכלל ליצור קשר עם אנשים צעירים ולעודדם. הוא ישב על הבמה, זקוף מאד, בחולצת משבצות שצבעיה פסטלים והתכלת בולט בהם, מכנסיו ונעליו שחורים וגרביו בצבע תכלת אף הם. ודבריו נאמרו בנועם ובהגיה מזרחית גרונית ברורה.

פעם שניה פגשתי אותו לפני זמן קצר, כשחגגו את יום הולדתו ה-85, רגע לפני שאכן התרחש, ביום עיון. כנראה ידעו למה. כששאלתי אותו 'מה שלומך'? אמר: 'משתפרים'.

אז זהו. לא ממש השתפר ואולי כן.

ושוב הוא מעמיד אותי גם בפני החידה הזו שנקראת מות, שמידי פעם אני עומדת מולה משתאה, אבל זה כבר עניין אחר.

למרות שלא היכרתי אותו היטב, אני כבר מרגישה שאני מתגעגעת למה שייצג כאן, ואיננו עוד. איש שהיה אכפת לו מאד, והייתה לו דיעה, והוא חי על פיה עד ליום מותו.

מצרפת כאן, דברים שמצאתי באתר קשתות:

אהרן אמיר איננו
אהרן אמיר, חתן פרס ישראל (2008-1923) הלך לעולמו
		28/02/08
איש הספרות אהרן אמיר, משורר, עורך, סופר ומתרגם, העורך הראשי של כתב העת 'קשת החדשה' ושל אתר 'קשתות', הלך לעולמו (ביום חמישי, 28.2.08) בגיל 85 בבית החולים  'אסף הרופא' בתום מחלה קשה. אמיר,  מן האבות המייסדים של הספרות הישראלית ומהדמויות הבולטות שליוו את חיי הרוח בישראל במשך עשורים ארוכים, נולד בשנת 1923 בקובנה (ליטא) ועלה ארצה כילד בשנת 1934. למד באוניברסיטה העברית בירושלים ובתקופת המחתרות היה מאנשי לח"י, חבר מערכת ביטאונו היומי של הארגון – 'מברק' ועורך המוסף הספרותי שלו. בהמשך היה עורך הירחון 'קרננו' וממייסדי 'אלף' ביטאון התנועה הכנענית, שאותו ערך תחילה ביחד עם יונתן רטוש ( 1948-1950) ומשנת 1950 בעצמו. בין ספריו המוקדמים 'קדים' (שירים), 'אהבה' (סיפורים), 'ולא תהי למוות ממשלה' (רומאן), 'שרף' (שירים). אהרן אמיר ערך ותרגם ספרים הרבה מאוד ובכלל זה יצירות מופת מן הספרות האנגלית, הצרפתית והאמריקנית. זכה בפרס טשרניחובסקי על תרגום 'הארכיאולוגיה של א"י' לאולבריט ובהמשך גם בפרס ישראל. מעבר לאינסוף תרגומים ולשלל פרסים נותר בתודעה הישראלית כמתרגם פורה במיוחד והונצח בשורה "תרגם את זה יפה אהרן אמיר" בשירו היפה של מאיר אריאל. החל משנת 1959 ערך את כתב העת 'קשת', שאותו יסד כרבעון ספרותי איכותי שבו גילה וטיפח כמה מן הכותבים הבולטים ביותר בספרות הישראלית. בתום הפסקה ארוכה זכה לחדשו תחת הכותרת 'קשת החדשה' – רבעון לספרות עיון וביקורת, אותו ערך בנחישות ובהתמדה יוצאות דופן במהלך ששת השנים האחרונות לחייו. אמיר היה פעיל כמעט עד יומו האחרון בעשייה ספרותית ותרבותית בלתי נלאית ובכלל המפעלים שעסק בהם אנתולוגיה של סיפורי הקשת החדשה (ארבע השנים הראשונות) בהוצאת כרמל, הקמת אתר 'קשתות' וערבי קשת בעל-פה שהטביע עליהם חותם אישי מיוחד בעצם נוכחותו. אתר קשתות יקדיש בקרוב גיליון נושא לצדדים שונים ביצירתו הספרותית המגוונת.

תמונה ראשונה במערכה שלי נגד סלקום

אז לא הייתי מרוצה.

אבל היה לי חשוב לשמור את המספר שלי, שהוא אחד היחידים שנשארו עקביים מאז שרשמתי את הצ'ק הראשון לקניית סלולארי, לפני שנים רבות מאד (ממש כשהשחר הפציע על העולם הסלולארי). מאז, החלפתי 5 פעמים את הכתובת שלי… רק מספר הטלפון, מספר תעודת הזהות ומספר הנעליים שלי – נשארו קבועים. 

ולא יכולתי לעזוב, כמובן – עד שניידות המספרים נכנסה לתוקף.

לא הייתי הראשונה להתנייד, חיכיתי.

נסעתי לסין. בינתיים התגלחו החברות ומשרד התקשורת על זקנם של אחרים. בשדה התעופה – רק ביקשתי דבר אחד: שאוכל לדבר עם הבית מסין. לקחתי את הטלפון שלי איתי ואילו בן זוגי קיבל מכשיר חלופי.

למותר לציין ששני המכשירים כאחד לא סיפקו את הסחורה, וכמעט שלא היה ניתן לדבר עם הארץ. מסביבי היו אנשים בעלי מכשירים אחרים (כולל סלקום) – שכן הצליחו להשיג את מבוקשם.

חזרתי ארצה וידעתי שאחליף את החברה.

החלפתי לאורנג'.

בהמשך פניתי לסלקום לוודא שהחשבון הסתיים. כן, אמרו, הכל סגור. החשבונית האחרונה הלא ברורה – היא האחרונה. ולא, אין צורך לבטל את הוראת הקבע, מעצם ביטול העיסקה – בטלה ומבוטלת גם המשיכה. האמנתי להם. שטות, נכון?

אחר כך קיבלתי מכתב אישי של תודה על שנותי הארוכות בסלקום וחשבתי לעצמי, שלפחות זה יפה. יודעים להגיד תודה על שנים ארוכות מאד של היותי לקוחה.

והנה ההפתעה: עוד חשבונית על 703.94 ש"ח . היום ביקרתי אותם ושאלה גדולה אחת לי: למה? למה?

והייתה להם תשובה. לטענתם בשדה התעופה הסכמתי על איזשהו חוזה.

– לא דובים ולא ציפורים, אמרתי להם, תראו לי חתימה שלי.

– אין חתימה, זה מתועד במחשב.

– אני לא הסכמתי לשום דבר, וגם בררתי ואמרו לי שזה סוף החשבון.

– את לא מקשיבה, אמרו לי.

– אני מאד מקשיבה וגם מבינה, לא הסכמתי לכלום.

לא אכביר מילים. רחלי חן, ראתה שקשה וקראה ליגאל שנירמכר, ושניהם כאחד אמרו שזה, אין מה לעשות עוד.

חזרתי הביתה, ביטלתי את העיסקה באמצעות חברת כרטיסי האשראי. הסתבר לי שסלקום פעלה בניגוד לחוק כשגבתה את הסכום הנ"ל, כיוון שעבר יותר מחודש מהרגע שסיימתי את העסקים איתה ועד שהגישה לחברת כרטיסי האשראי את דרישת התשלום.

שימו לב: יש לה 30 יום בלבד, לא יותר. זה דבר החוק. איזה בושה לחברה כל כך גדולה שמציפה אותנו בסגול. אולי אור בהיר יותר היה עוזר…

מקווה שזו התמונה הראשונה והאחרונה במערכה נגד סלקום. אני כמובן לא מתכוונת לוותר. אם יהיו חידושים – אעדכן אתכם. 

בדרום נפצעים וכאן שומעים, והחיים זורמים

בוקר. המכונית שלי נוסעת מעצמה לוינגיט, אני יוצאת לשחות.

ברדיו אני שומעת שהתלמידים בדרום ישארו בכיתות, שאנשי צבא ממלאים את העיר שהפכה לעיר משלט של ממש ואולי מוצב גדול שמאייש גם אזרחים, ואולי ישראל כולה היא כעין מוצב קדמי של העם היהודי, אמריקה והעולם המערבי. לא יודעת.

הרהורים כאלה מלווים אותי מידי פעם. איך אנחנו, איך אני, איך הם, איך אתם.

לפני חודשים לא רבים הייתה נתניה, העיר שבה אני גרה היום, עיר כזו גם כן. התפוצצה פצצה פה, התפוצצה פצצה שם. ממש כשעברנו לגור כאן – היה הפיגוע במלון פארק. לפני כן היו הפיגועים בתל אביב. במלחמה האחרונה פגע טיל בביתה של ביתי , ביסוד המעלה. הרבה קודם סבלו תושבי קריית שמונה. איך שהגלגל מסתובב לו.

בדיוק עכשיו אני שומעת שעוד טיל נפל בדרום ללא נזק. תודה לאל.

ייתכן שנרד בשבת לדרום. אומרים שהכלניות עדיין פורחות. איזה יופי שהן לא בעניין הזה ומזכירות בכל פעם שיכול להיות אחרת.

הנשיא שהשיל את מכנסיו עד שהשילו את המסכה מפניו

בושת פנים + בושת פנים + בושת פנים + בושת פנים…  וחוזר חלילה.

זהו עונשו של קצב, מי שהיה נשיא שהשיל את מכנסיו עד שהשילו את המסיכה מעל פניו. לא חשוב כמה חויות נוספות היו לו במהלך התפקיד, וללא קשר לכמה יקבל בפנסיה וכמה אנחנו משלמים לו: לאיש, ולבני ביתו – תהיה היציאה שלו מבמת ההיסטוריה שלנו מלווה בהרבה בושת.

וכיוון שיש עוד היסטוריה שלא נכתבה כי לא הייתה ולא בושלה: אני לא בטוחה שגילה תשאר לצידו לנצח, אני לא בטוחה שנכדיו לא ישאלו שאלות ולכן – תמשך הבושת.

זה האיש, אלו מעשיו וזה  – גמולו.

ביקור עם הסטודנטים שלי ב"בראשית" וב"בנטל תעשיות" שברמת הגולן

כך עוברת לה תהילת עולם. נפרדתי מעוד מחזור של סטודנטים ליעוץ ארגוני, בתוכנית שביחידה ללימודי חוץ באוניברסיטת חיפה.

המדליק בסיור הזה, חוץ מהגולן היפה והתורמוסים שמתחילים את הפריחה הסגולה שלהם, שלמדתי פעם נוספת שאנשים בני תרבויות שונות – יכולים לחיות בשלום, לעבוד, להתפרנס, לגדל את ילדיהם.  בביקור שהיה בו חום רב (בחוץ היה קר ורוח חזקה נשבה לפרקים), גילינו את הדרוזים, העולים החדשים (והפחות חדשים) מרוסיה, את הקיבוצניקים, המושבניקים, יהודים ילידי הארץ, ועוד אחרים – מלפפים מנועים חשמליים ומכינים בדייקנות רבה את הדגמים שחלקם ייוצא לחו"ל (בנטל תעשיות), וגם את הנשים שיושבות שעות ליד התפוחים העוברים לנגד עיניהם ומפרידות בין הטוב לרע(בראשית), כמו שנשים יודעות לעשות.

יום קר היה בחוץ, אבל בפנים מצאנו הרבה חום.

נפרדתי מנאיל אבו יוסף, מאורנה שמיר, מרגינה אבירם, מיעל אוספובט, מבנדור אורלי, ממנאל אספניולי, מדליה דביר, מטארק מוראד, מטגנר איתי, מעינב כרמלי, ממירי קשת מאור, מרז גיא ומשקיר רודיינא. כולם הפכו מתלמידי לחברים למקצוע.

יצאתי עם הרבה נחת רוח מהמפגש המרתק, ובידי הספר הנפלא ועב הכרס של אגי משעול "מבחר וחדשים" בהוצאת מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, שקיבלתי במתנה.

מחר יום עמוס חדש, וטוב.

מילים חמות על סמי סמוחה, זוכה פרס ישראל

1974, הייתי סטודנטית צעירה לתואר שני. אל האוניברסיטה הגיע מרצה חדש,  ד"ר סמי סמוחה. נדמה לי שכבר לא יצא לי ללמוד אצלו, אבל מהר מאד עבדתי איתו, תרגלתי בשיעור שלו: מבוא לסוציולוגיה. זה היה מזמן. כמובן שבאופן מסויים למדתי מחדש את הנושא ומושגים חדשים שלא היו בלכסיקון הסוציולוגי היומיומי שלי נכנסו אליו באינטנסיביות, כגון: חברה פלוראליסטית, החברה היהודית-ערבית ועוד. יחד איתי תרגל מאג'ד אל חאדג' (שגם הוא פרופסור היום). הבחינות שנתן אז סמי לתלמידיו ואותן בדקתי, היו מושקעות. לי הוא רשם לא רק את השאלות אלא את הציפייה שלו לתשובות אפשריות, ובכך עשה את עבודתי קלה ובעיקר מדויקת יותר.

למדתי אז שאני עובדת עם איש אנושי מאד בכל הקשור לאנשים, קפדן מאד בכל הקשור למקצוע.

היה כיף.

ועכשיו, התקדם לו האיש המתמיד והמדויק הזה אל הפרופסורה, אל תפקידים רמי מעלה באוניברסיטה ובסופו של דבר גם אל פרס ישראל.

אני מאמינה שמגיע לו, האיש ששם אל מול פני החברה הישראלית את הדברים שהיא לא תמיד רוצה לראות. גאווה גדולה לא רק לבני משפחתו אלא גם לסטודנטים שלו וכל מכריו.

שמחתי.

אתמול בערב, חייגתי לביתו. הוא לא היה וכך הייתה לי אפשרות לדבר עם צופיה סמוחה, רעייתו מימים רבים. גם לה מגיע בעצם פרס ישראל על עבודתה המתמידה והאיכותית עם ילדים אוטיסטים. אבל זה כנראה יקח זמן.

אני שמחה בשמחתם.

מאליניאק פוגש את פרויד, האם הוא יודע את זה?

בוקר מעונן כאן. ההתלבטות בין לעשות את המסע הרגלי של בוקר או לא – עדיין מתנהל בתוכי, ומתוך המרקע כאילו סתם כך פורץ קול שמדבר על קבעון ואני מתקרבת לראות את מה שהיה עד עכשיו רעש רקע של בוקר איטי משהו.

מאליניאק, גופו הגדול ממלא את המסך ולסתותיו מרובעות ואסימטריות. הוא נראה נינוח מאי פעם.

הוא מדבר ואני מגלה שחיוך עולה על פני. לא ברור לי אם האיש למד את פרויד או פגש אותו בין ספריו ודפיו המרובים, אבל הוא משתמש במושגים שלו, בנונשלנטיות.

הוא מספר על התנהגויות קבועות וחוזרות וקורא להן קיבעון (לא בדיוק, נא לחזור למקורות…), לשותפתו לשיחה הוא אומר שאולי מישהי בעלת התנהגות חוזרת ונשנית פועלת כך כי היא חייבת להיות מושלמת, הוא נוהג לקיים פגישת אמון ולשקף, ומגלה איפה המקום שבו נקבעה הפעילות הזו, מהו האוטומט הזה, ועוד.

לא יודעת מה היה אומר פרויד לו היה חוזר אלינו מעולם שכולו טוב, אני חייכתי, אולי גם הוא היה מחייך למראה הדרכת המיקרו הזו לכל עם ישראל.

למאליניאק הייתי ממליצה לו היה נפגש איתי, להעמיק את הידע שלו בצורה מסודרת ולקחת תוכנית שמכשירה פסיכולוגים לעבודתם, במקרה שלו רצוי ללמוד גם את הגישה הקוגניטיבית וגם את הדינאמית…

בוקר מעונן ומשעשע עבר עלי, כנראה את ההליכה ברגל – לא אקיים היום…

כאבי ושמחות המעברים – פרידה מסוניה נייויס

בעוד אני נהנית מהמעבר לשגרה הנעימה שלי, הכוללת כמובן את בן זוגי, הבית שלי, חברה שאצעד איתה בעוד כמה דקות, המחשב הנייח שלי וכו' וכו' – אני מקבלת מכתב מסוניה נייויס בת השמונים +, שעושה גם היא את המעבר שלה.

במכתב מרגש ומלא קסם המתאר את השלג על העצים בקייפ קוד, היא נפרדת מפעילות אינטנסיבית של עשייה ומוצאת שעכשיו יהיה לה יותר זמן לספרים, לתיאטרון, לחברים ישנים.

וכך היא מתחילה את מכתבה:

I'm writing as I look out at the trees covered with snow. Each branch etched with white against a blue sky. Beautiful.

I am emerging from a transition year and my life has been one of innumerable transitions (when I counted years ago, how many times I have moved since the age of five I stopped counting when I got to 25). Therefore I believed that this one would be easy. Wrong again; it never is.

Seven years ago I moved to Cape Cod. Since then I have been deeply involved in furthering the growth of the Gestalt International Study Center by giving it a home of its own.

איזו גדולה של אישה, שרק לפני 7 שנים עברה לקייפ קוד והשלימה ביחד עם בעלה אתר חדש שבו נעשית למידה של גשטלט, איזה פרישה מהודרת. איזה קצב של חיים הכתיב לה הגורל שלה ואחר כך גם אופייה.

בניגוד ללורה פרלס, שחוכמתה וגדולתה הסתתרו מאחורי כתפיו של בעלה, כרוח הזמן והמקום, ונשארה בעיקר תהילתו של פריץ פרלס, ידעה סוניה להציב את עצמה על בימה משל עצמה וגם רוח הזמן הנוכחית נשבה במפרשיה ועזרה.

ועכשיו היא מסכמת בלמידות שלה. להלן חלק מהן:

I learned that age did not determine what I could do or not do. What counted most was curiosity, exercise and healthy eating – as long as it included enough chocolate.

I learned that I love to travel as long as I am going to meet with either old friends or new people. I used to think that I just didn't like to travel.

I also learned that my faith in the importance of support for doing one's work, and for living a satisfying life, is justified. I have been moved beyond words by the support from more people than I can count, from the generosity that came our way, from the amazing people I have met and so many that I have found myself loving, beyond anything I could have imagined at this stage of my life.

I learned that it is the transitions that force us to decide what we want to keep in our life and what we are ready to give up. I feel gratitude, for the first time, for all my transitions.

I've already started the Next Phase of my life.

אני שמחה שיש לי דוגמא אישית ללמוד ממנה. המורה הגדולה של המעברים בחיים – עושה את המעבר שלה. ווואאווו!

פעמון הצלילה והפרפר – הסרט

סיפור מדהים ונוגע ללב, על עיתונאי בשנות הארבעים שלו, שחוטף שטף דם בגזע המח ומצליח לתקשר מספיק על מנת לכתוב ספר המתאר את מצבו.

מדהים. סיפור על אומץ, משמעות ועל גורלו של האדם.

אנושיות היא מילת המפתח.

שווה לראות.

חשוב להביא טישיו לדמעות, סרט סוחף, במיוחד בסוף.

יזמות – עולם ומלואו

ארוחת בוקר בביתי. סביב השולחן חברים מעולם הגשטלט. אנחנו מספרים חויות ומדברים עסקים. יש לי רעיון. שאלות עולות, ברורים נעשים. מי רוצה להיות שותף? כרגע כולם.

אני נהנית מהרגע הזה של ההולדה של רעיון עסקי חדש, בתחום שאנחנו כבר עוסקים בו שנים.

כל אחד מאיתנו יכול לתרום. יש מי שתחפש מבנה, יש מי שתעזור לחשוב, יש מי שיציע כיוונים ו/או יעלה שאלות, יש מי שיפגש עם משקיעים אפשריים.

איזה כיף??!!!!

כן. גם סימני שאלה גם סימני קריאה.

אולי ממש הבוקר נולד ארגון חדש.

שיהיה בהצלחה!