בוקר. המכונית שלי נוסעת מעצמה לוינגיט, אני יוצאת לשחות.
ברדיו אני שומעת שהתלמידים בדרום ישארו בכיתות, שאנשי צבא ממלאים את העיר שהפכה לעיר משלט של ממש ואולי מוצב גדול שמאייש גם אזרחים, ואולי ישראל כולה היא כעין מוצב קדמי של העם היהודי, אמריקה והעולם המערבי. לא יודעת.
הרהורים כאלה מלווים אותי מידי פעם. איך אנחנו, איך אני, איך הם, איך אתם.
לפני חודשים לא רבים הייתה נתניה, העיר שבה אני גרה היום, עיר כזו גם כן. התפוצצה פצצה פה, התפוצצה פצצה שם. ממש כשעברנו לגור כאן – היה הפיגוע במלון פארק. לפני כן היו הפיגועים בתל אביב. במלחמה האחרונה פגע טיל בביתה של ביתי , ביסוד המעלה. הרבה קודם סבלו תושבי קריית שמונה. איך שהגלגל מסתובב לו.
בדיוק עכשיו אני שומעת שעוד טיל נפל בדרום ללא נזק. תודה לאל.
ייתכן שנרד בשבת לדרום. אומרים שהכלניות עדיין פורחות. איזה יופי שהן לא בעניין הזה ומזכירות בכל פעם שיכול להיות אחרת.
החיים בארגונים 
פברואר 29, 2008 ב- 9:48 am |
אני חושב שאפשר להיות בטראומה רק מהשיחות, עם כבאים של נתניה,
שעברו את כל השלבים של הטראומות בנתניה , ששיאם ליל הסדר במלון פארק.
ואפשר להיות נתון בפוסט טראומה מהשיחות עם הירושלמים
שכיבו את האוטובוסים הבוערים.
ולכן אתי אני לא יודע אם מנגנון ההדחקה [האדישות המדומה] של כל
הרחוקים מהקסאם אינו טוב יותר מההפגנות נגד "המנהיגות האימפוטנטית"
[במעשיה ולא בדיבוריה]שלנו.
אבל אני כן חושב שתליית סרט אדום על הרכבים בכל הארץ,כהזדהות,
זה רעיון טוב.
פברואר 29, 2008 ב- 11:07 am |
פוסט טראומה היא מילת המפתח. כמה מבני העם הזה הם לא פוסט טראומטיים? זה מתחיל בניצולי השואה, ממשיך בלוחמים של ממש שזה תפקידם, ומסתיים האזרחים תמימים שעושים את מה שעושים אזרחים תמימים: יוצאים למרכז קניות, שודלחים ילדים לבי"ס.
איזה יאוש!
וכן, אני בעד תליית סרט.
מרץ 1, 2008 ב- 5:04 am |
כמעט חודשיים בתוך המלחמה בצפון לימדו אותי את התחושה הזו
זה קשה מאין כמוהו
אני לא מבינה איך זה לא נגמר
האנשים האלה לא יתאוששו שנים, אם בכלל, מהחיים האלה.
לא ידעתי על הסרט.
מרץ 1, 2008 ב- 6:39 am |
היום אנחנו נוסעים דרומה, לחברים בכוכב מיכאל שליד שדרות, אשקלון וכו'.
גם באים להיות איתם וגם לראות את הכלניות הנהדרות שפשטו בשדות.
מקווה שלא אשמע שחר אדום.