איך נראית מצויינות ארגונית?

אמונה חזקה – כמעט אמונה דתית – ממש נחוצה.

חזון ונכונות להשקיע.

איסוף וקיבוץ אנשים מסורים, ושמירה עליהם ברוח של צוות, משפחה ותשלום גבוה מהמוצע בדרך כלל בשוק.

נוף ומיקום מהיפים בארץ, כזה שמתרחב הלב כל אימת שבאים ורואים.

קהל לקוחות שכיף להשקיע בו.

את כל אלה מצאתי, כאן, במצפה אלומות. תענוג לי לספר עליהם. תוכלו למצוא אותם ב- 046653364 וגם תוכלו לקבל המלצות ממני.

הדבר הקשה היחיד, שקשור בשיטה – הוא בשבילי יום במיצים. להוציא את היום הזה (במקור היו שניים כאלה), הכל היה נפלא עבורי. מצאתי אנשים מקסימים במקום נפלא!!!

סלט אביבי (10 מנות) ישר ממצפה אלומות

מפתיע או לא, אבל מתעסקים הרבה באוכל כשאין הרבה אוכל. אז אתמול, שברתי את צום המיצים שלי והכרזתי בדרכי המורדת ש'לא עוד'. ביקשתי ארוחת ערב רגילה. גם ארוחת ערב רגילה היא מאד לא רגילה בשבילי: קצת חסה, נבטים (חילבה, גרעיני חמניות ותלתן), כמה זרעונים, מעט גזר, ואם אני רוצה – קצת רוטב שהוכן במיוחד מגזר ו/או משהו דומה.

לאלה מכם שחושבים שהשמש שאני רואה כאן היום (ואולי גם אתם), מסמנת את התחלת האביב אני מציעה אחד מסוגי הסלטים היותר קונבנציונאליים, שמופיעים בחוברת שלי:

החומרים: חסה ערבית אחת, שלושה גזרים מרוסקים גס, 1 צנון מגורד גס (או חבילת צנוניות מגורדות גס), 1 סלק מגורד גס, 4 בצלים ירוקים קצוצים, מיץ משני לימונים, רבע כוס שמן זית ורבע כפית מלח (אם אתם מוכרחים). לערבב הכל.

ואם אתם ממש בעניין של מזון טבעי וחי (שכאן זה ה'בית מקדש' של זה ), תחתכו מינימום ותאכלו ממש מהטבע. כמה שיותר טרי.

ושתהיו בריאים.

רגע לפני המחטים

רוגע בכניסה לחדר הלבן. אני יושבת על כרית לבנה ועוד מעט נתחיל בטיפול. את ענת אסיה היכרתי מזמן, אצל יוסי מורגשטרן. היא עזרה לי מאד – אז. שתינו השתנינו החיים זרמו. עכשיו היא עובדת כאן, בצפון. אנחנו מדברות והיא מספרת לי סיפור ששמעה ממטפל שהחלים מסרטן. והסיפור הוא כזה: 'פעם נפל זבוב לכוס מים. אפשר היה לנסות להוציא אותו ואז היה נכנס לכוס עוד לכלוך, ואפשר היה גם להעמיד את הכוס מתחת לברז, ולשפוך הרבה מים. הכוס הייתה מתמלאת, והזבוב היה נשפך החוצה. ועכשיו השאלה היא איזה מים את מחפשת, מה יכול למלא את הכוס שלך ולהעיף את הזבוב?'

הזבוב שלי כבר מזמן לא בכוס, אבל השאלה שנשאלה עדיין טובה: מה המים שלי?

פוגשת כל יום אנשים מקסימים כאן, גם מטפלים וגם נופשים/אורחים/מבריאים (מחק/י את המיותר). כרגע שוהים כאן 20 נופשים/אורחים/מבריאים, מהם 3 גברים. הגילאים: החל מסטודנטית שסיימה ממש עתה את לימודיה וכלה בזוג שעבר מזמן את השבעים (ונראה כמו מיליון דולר ועשר שנים פחות). המקצועות: חופשיים. באופן שאולי מפתיע ואולי – לא רוב הנשים עוסקות בתרפיה די קונבנציונלית, ועוזרות ליחידים ו/או ארגונים. בין המטפלים – מספר די גדול של גברים.

השמש יצאה אלינו היום. הסערה שהובטחה – עברה די מהר.

אני רעבה, אבל מחזיקה מעמד. המיצים שלי ירוקים מאד. מקווה לצאת מכאן מחודשת ומחוזקת. וממש עכשיו הזמן לשכב ולהניח למחטים לעשות את שלהם…

ממלכת ה"אני"

כשנכנסנו לחדר, חיכו לנו מזרונים סגולים וטמפרטורה של כמעט קיץ. בחוץ סערה וגשם. אנחנו נשכבים על המזרונים, והמורה אומרת של מה שלא שייך 'לי ולגוף שלי' – יוצא עכשיו החוצה. האמת היא שכל ההתרחשות כאן, במצפה אלומות, מסתובבת סביב ה'אני' וה'לי', ויש בזה פינוק אדיר. עוד רגע אצא לארוחת ערב מלאת ירק (ולכן גם אנרגיה) ודלה מאד בקלוריות, ולאחריה מפגש הכרות. מחר יום של מיצים בלבד. וכמו שאמרה ביתי היקרה: יש מקומות שמשלמים בהם בשביל שירעיבו אותך. כל כך נכון וגם באופן שזה נעשה – כל כך מתגמל.

מגיע לי הפינוק הזה. נראה מה יהיה כשאחזור לשגרה…

הציפורים שרות בבוקר

     בוקר. מוקדם. אנחנו יושבים על סלעים שמסדרים לנו תצפית יפה. עוד מעט תזרח השמש. בינתיים עושים קצת הרפיה, נושמים אוויר צח, ומקשיבים לציפורים. הן שרות במקהלה. מבין העננים כבר אפשר לראות קרן אחת. חבורה של עשרים אנשים בערך, יושבת ומחכה לה שתעלה והציפורים שרות. בוקר קריר בקיבוץ אלומות עם אנשים שבאו לחפש בריאות. אתמול אכלתי ארוחת ערב של ירקות ירוקים ומרק. שתיתי מים ותה צמחים. איכשהו לא הרגשתי רעבה. הבוקר עבר והנה אני כבר אחרי ארוחה של ירוקים עם טחינה, הרבה מונבטים למיניהם, וגם אחרי הצ'י קונג. יפה במצפה אלומות ונראה שגם בריא. מעט מידי אנשים שדורשים איכות חיים מגיעים למקום הזה ולדומיו – לפני שקורית תקלה בגוף שלהם, חבל.

בוקר ביסוד המעלה

מתחברת שוב לשורשים האישיים והמשפחתיים שלי. בבוקר מעיר אותי הנכד ורוצה שאראה את המצגת שלו.

המציאות האחרת של משפחה, אחרי מציאות של שלושה ימי הנחיה בכנס, אחרי מציאות של זוגיות במכונית שהגיעה עד לכאן, ויום לפני מציאות של עיסוק בהבראה של גוףנפש באלומות.

אחד מהבקרים האלה, שפרטי היום לא מתוכננים, שאני תלויה במארחים שלי ובתוכניות שלהם.

החתול יושב צמוד לחלון, מבחוץ, מנסה להתחמם. הוא הרגיש כנראה את רעידת האדמה, אני לא – במכונית, זה עוד זעזוע קטן.

קר מאד בבוקר של יסוד המעלה של הבוקר, אולי יתחמם בהמשך, כרגע השמש מוסתרת.

בשולי כנס לפסיכולוגים חברתיים, תעסוקתיים, ארגוניים

אני מנחה קבוצה בכנס הפסיכולוגים החברתיים, תעסוקתיים, ארגוניים. עוסקת בנושא של מציאויות מרובות לפי גישת הגשטלט.

ניר עציון. זה המקום. הפעם האחרונה שביקרתי שם היה בשל"ת שעשיתי במסגרת הטירונות. עברו 43 שנים. בניין גדול מקדם את פני אחרי התחלה צנועה יחסית של המקום. הנוף – נפלא. הכל ירוק מסביב.

פעם ראשונה שיש כל כך הרבה אוכלוסיה חרדית מסביב. אנחנו בתוך בועה בחדר האוכל, בקומה שבה נערכות הסדנאות. אני פוגשת חברים שלא פגשתי מזמן, יותר מעשרים שנה. נהנית מכל רגע וגם מעבודה, מהסביבה ומהאוכל. אם הייתי רוצה מקום לשבת ולכתוב בו – ייתכן שזה היה אחד המקומות הנבחרים.

מחר אעלה צפונה, בתום יום העבודה האחרון בכנס, להתארח אצל הבת שלי, ואחר כך אצא לקיבוץ אלומות לשהות של חמישה ימים.

לא בטוח שאוכל לכתוב.

העיקר – הבריאות.

הסוד של אנה אנקוויסט

אנה אנקוויסט כותבת נפלא.

הייתי רוצה לכתוב כמוה. ממש כמוה. אני אוהבת את המעברים שהיא עושה בין הווה לעבר, אני אוהבת את זויות ההתייחסות שלה לדמויות השונות, אני אוהבת את הדרך הדקיקה שבה היא מעבירה תחושות, את ההתייחסות בתוך המשפחה לבני המשפחה השונים, ומעל לכל מרחפת אוירת הסוד, לאו דווקא הסוד הגדול.

הסיפור נפתח בפסנתר תלוי על מנוף, שמועבר לדירה של הגיבורה, הסובלת מדלקת פרקים וכבר ברור שלעולם לא תנגן. אבל כל מה שהיא צריכה כמלווה – הוא הפסנתר. ומכאן לקפיצה גדולה ראשונה: הלידה שלה.

ככל שמתרחקים מן ההתחלה, נכנסת לדלת הראשית גם השואה, אבל היא לא נפתחת ממש אף פעם.  הסוד נשאר די סוד גם בסוף. זו פעם שניה שאני קוראת את הספר, וכך נכון לו ולי. קריאה חוזרת משבחת אותו כמו יין טוב.

הסופרת היא פסיכולוגית במקצועה, ומוזיקאית בעברה. שני פרטים אלה ניכרים מאד בכתיבתה. הספר נפלא לכל מי שאוהב: מוזיקה, פסיכולוגיה, היסטוריה, ספרות.

ויותר לא אומר: שהסוד ישאר סוד.

אובדן זכות מוסרית לומר – לא

כיוון שקופת חולים מאוחדת היא שיאנית של שכר למנהליה – בעיני היא איבדה את הזכות המוסרית שיש לה כמבטחת חולים – להגיד ללקוחות – לא.

אתמול, בטלויזיה ראיתי גם את הדרך שבה היא מגייסת לקוחות, במגזר החרדי: משלמת להם עבור מעבר מקופה אחת לשנייה.

ייתכן שמה שהמנכ"ל הקודם, עוזי סלנט, השאיר אחריו הוא לא רק מסורת של שיא בתשלומי שכר, אלא גם שיא תת -מוסרי נוסף ברמה שיווקית.

מעניין לראות איך כתבות מהסוג הזה משפיעות עליה בימים יבואו (ראו גם הפוסט שלי מאתמול). מעניין איך תנסח את מודעת הפרסומת הבאה…

שתי הערות על המצב: רוצה להרויח 85,000 לחודש? + האלימות נגד הקשישים מתחילה בממשלה

כסף, הרבה כסף, במגזר הציבורי:

אם את/ה רוצה להרויח את הסכום הנ"ל – צריך להגיע איכשהו לקופת חולים מאוחדת (גם קופ"ח מכבי לא גרועה בזה, אבל היא לא יכולה להתחרות ולנצח את מאוחדת). היא עשתה זאת עם עוזי סלנט, ותוכל לעשות זאת גם איתך. נכון, כבר אי אפשר לקבל ממש את הסכום הזה – ככה סתם, אבל אפשר להוציא עד כ-55,000 ש"ח לחודש ולקבל כל מיני טובות הנאה אחרות.

לצורך זה, צריכה הקופה:

א. להימנע מלאשר תרופות, בדיקות, טפסי 17, ועוד כל מיני עניינים שמבוטחי הקופה שמים בהם את עיניהם.

ב. לשלם משכורות נמוכות ככל האפשר לעמוד התווך של החברה: כל אותם אנשים שפוגשים בדלפקים.

ג. להעסיק עובדי קבלן למיניהם לניקיון ולמשימות אחרות.

ד. להפריט ולמצוא מענה בכל מיני מכונים שרמתם לא ממש גבוהה, אבל המחיר על בדיקה שלהם הוא נמוך יחסית.

להיזהר מבגצ"ים שיכולים להיות מוגשים ע"י קופ"ח אחרות ו/או מתחרים ביניהם.

ובעניין האלימות נגד הקשישים:

האלימות התחילה על ידי הממשלה שהראתה לציבור כמה הזקנים אינם חשובים, וקיצצה להם איפה שרק ניתן. היא הותירה אותם עם מינימום והחלישה אותם מאד אל מול פני האומה. הדג במקרה הזה, מסריח מהראש.

אחר כך הייתה העבודה פשוטה. אנשים שרמת המוסר שלהם נמוכה, כבר מצאו את הדרך אל המוחלשים. חוקי הג'ונגל עובדים גם כאן, הרי לא יעלה על הדעת לפרוץ לביתה של משפחה, צעירה, מבוססת. לאלה יש אמצעי הגנה. הרבה יותר קל לפרוץ לבית של איש/ה שחי/ה לבד, זקן/ה מידי מכדי להיאבק (למרות שיש כמה שהוכיחו ההיפך), וחסרי אמצעים מכדי להתגונן. ממש כמו שהצ'יטה בשמורה הקנייתית תעדיף את בעל החיים הזקן והצולע על פני הרץ המהיר.

לכן, שמעון פרס, אם אתה באמת רוצה להגן על הקשישים: צריך לעשות הרבה, הרבה יותר, ולפנות אל מכריך במשרדי הרווחה, האוצר, הבריאות – ולחפש שם את שורשי הבעיה.