Archive for מרץ, 2008

בית ילדים, נתניה

מרץ 31, 2008

יש כל מיני נתניה, יש נתניה של החוף, יש נתניה של חרדים, יש נתניה של יהלומים, יש נתניה של הצלחות, יש נתניה של כשלונות, יש נתניה של פשע, יש נתניה של עושר, יש נתניה..

המכונית שלי פונה לאזור החרדי, שבקרבת בי"ח לניאדו. ביקרתי פעם או פעמיים בבית החולים, אבל לא נסעתי ברחובות הסמוכים. גברים עם מעילים ומגבעות בשחור, ונשים בכיסויי ראש – כולם עוברים שם, ממהרים לאן שהוא.

אני נוסעת בזהירות ומחפשת את הכתובת. ברחובות יש כמה וכמה בניינים גדולים של מוסדות שונים. שלטים אומרים שיבנה כאן מעון ילדים, שלטים אחרים מבקשים צניעות. הגינון דל. נתניה של חרדים.

אני נעצרת בכתובת הנכונה ונכנסת פנימה.

אנשים עם מאור פנים, ילדים עסוקים, כל אחד מפסיפס גדול שמרכיב את עדות ישראל. נראה שלכולם מטרות ברורת. הם חולפים על פני, כל אחד מהם בעיסוקיהם. התפאורה שונה לי. לבסוף אני נכנסת לפגישה.

איש גבה קומה עם זקן מקבל את פני. ללחוץ יד? לא יודעת. אבל מסתבר שהוא לוחץ ידיים.

שיחה קולחת.

אני מתרגשת כמו שמזמן לא התרגשתי.

הרבה מכנה משותף (שנינו ממשפחות של ניצולי שואה).

הרבה אהבה לילדים.

הרבה רצון לעזור.

ניסים ונפלאות.

יש מודל. עובדים קודם כל על היכולות של הילדים. בהמשך עובדים גם על הרגשות. מרתק. מושקע.

מקווה שהצלחה תהיה מנת חלקם. והיא כבר מנת חלקם. בוגרים שמשרתים בצבא בתפקידים מיוחדים, אנשים שנישאו והקימו בית והולידו ילדים משל עצמם, והם מגדלים אותם בצורה שונה מזו שהוריהם גידלו אותם. הבוגרים שיצאו ממעגל הסיכונים. לא שאלתי אם יש כישלונות. אני מניחה שיש גם כאלה, אבל מה שברור: ההצלחות רבות. התמונות על הקיר מספרות על טקסי נישואין, על תודות, על לוחמים במדים.

בית ילדים אלעזרקי (www.elazraki.org.il). כיום יש בו יותר מ200 ילדים מגיל 0-18. ילדים בסיכון, מאלה ששומעים עליהם בעיתון.

משאירה לכם לשפוט לבד, להלן חלק הדברים המרגשים:

חזון ומטרות – עם העיניים קדימה

שבירת מעגל המצוקה לדורותיו, זהו חזוננו – ממנו נגזרות כל מטרותינו ואליו מכוונים כל יעדינו.

להיות משפחה אמיתית, זו תמצית שאיפתנו – לשלוף עוד ועוד "ילדים בסיכון" ממעגל המצוקה, לקלוט אותם במסגרת המתאימה, להיות להם אב ואם ולספק את כל צרכיהם – פיסיולוגיים, רגשיים, לימודיים וחברתיים.

לשנות את חיי הילדים, לשפר ולהעשיר, זו מטרתנו – להקנות להם כלים ומיומנויות להתמודדות עם קשיי העבר, בד בבד עם מימוש מלוא הכישורים והיכולות של כל ילדה וילד.

להעניק יציבות ותמיכה לתמיד זה רצוננו – להיות שם תמיד עבור ילדינו, לעולם לא לנטוש, אף פעם לא לזנוח.

לעודד למצויינות והצלחה בלימודים, זו השקפתנו – בעינינו זהו המפתח לשבירת מעגל המצוקה. תלמיד טוב מפתח דימוי עצמי גבוה וביטחון. תלמיד טוב משדר "אני שווה". הוא ראשון להצביע ונכון להשפיע.

לגדל דור עצמאי, מועיל ומאושר, זה היעד שלנו – להעביר אותם לצד הנותן של החברה, לראות אותם עובדים ותורמים לזולת, ומגדלים את ילדיהם בבית בריא ואמיתי, הרחק ממעגל הסיכון.

 

ירושלים של גשטלט

מרץ 30, 2008

בשנת 1992, נסעתי ללמוד גשטלט בתוכנית הבינלאומית של קליבנד, ובעקבות המסע הזה – היה לי חזון. עכשיו אני לקראת הגשמת החזון.

המכונית מטפסת דרך שער הגיא למעלה, ומגלה את הרוח המיוחדת הזו שמלווה אותי בכל פעם שאני מגיעה לבירה. הכל ירוק, והמשוריינים שנותרו מקובצים ביחד. חלק מהם נגנב ומלמד שמיתוסים אפשר לנפץ. כליל החורש פורח בסגול וכך גם השיטה. עוד מעט יעלו עולי הרגל לירושלים, לא כמו פעם, ברגל. הם יסתפקו בעליה קצרה וממוזגת במכוניות ואוטובוסים. אבל הרגע הזה עוד לא הגיע.

עד לרחוב הלל אני יודעת להגיע ואז מתחיל הבלבול. הפעם, הגעתי בלי סיבוב נוסף בעזרת ההנחיות הנפלאות. החומות של העיר העתיקה היו מימיני כשפניתי שמאלה במסלול הימני יותר. חניתי בהלני המלכה, ללא איזי פרק וקיויתי שלא אקבל רפורט. בפנים כבר חיכתה חלק מהקהילה ובעלת הבית המקסימה, עפרה, הערימה את התקרובת שהתחילה להכין מוקדם בבוקר. אחר כך התאספו האחרים, והסתיימה מלאכת הכנת התקרובת. ישבנו ליד שולחן גדול, ועליו: טחינה ירוקה, לבנה עם מלפפונים מגורדים ושום, חומוס מיוחד מהעיר העתיקה, לחם ארז, פיתות, נוספו לזה בורקס חמים וממולאים בגבינה, וסלט חסה גדול מימדים שפיזרתי עליו נבטים של מש ועדשים ירוקות שהבאתי איתי. מהתנור יצאו גם פשטידת ברוקולי ועגבניות מיובשות, עוגת טארט טאטן ועוד.

והתחלנו. קודם כל שיחת חולין, אחר כך סבב ארוך, וכמעט שלא נשאר זמן למשימה.

האנרגיה הייתה נמוכה משרציתי, אבל אני סומכת על התהליך. מתוך הקבוצה יצאה תת קבוצה, שנדמה לי שאיתה אוכל להמשיך הלאה.

המטרה: הקמת בי"ס לגשטלט.

מאחלת לעצמי ולחבורה בהצלחה! חזון של 16 שנים עומד להתממש.

אפילו העירייה עזרה – ולא היה רפורט. יצאתי עם דליה, עוקבת אחרי מכוניתה של לוסי לכיוון תל אביב, עייפה ומקווה.

פרידה מברלין

מרץ 29, 2008

חונים באדום לבן, כי אין חניה אחרת. אחר כך צועדים במהירות לעבר היעד שלנו וחולפים על פני עמודים שכולם מדיפים ריח של שתן. הכוחות הפועלים בעיר הגדולה: צריך להשתין ואין משתנה מכובדת בסביבות האופרה, הקאמרי, מוזיאון תל אביב ובית אריאלה, ולכן מבלי הלילה הגבריים – משתינים מאחורי כל עמוד. שלוליות יבשות שניקוו על ידי משתמשים רבים מסמנות – שהיו כאן, אבל אנחנו חולפים על פניהם ורק משחררים הערה לאויר.

עכשיו שהגענו אנחנו לוחצים על הפעמון, ומגלים שהדלת נפתחת בפנינו. השומר יודע מה אנחנו רוצים ושולח אותנו במעלית למעלה. מחכה לנו מארחת שדואגת לכל טוב ולאווירה. תמונות יפהפיות על הקיר, פרחים באגרטל וכמעט כולם כבר ישובים.

המנחה יתן לנו סקירה על התקופה שמתוארת בספר "פרידה מברלין", שיצא לאור ב-1939 אבל נכתב קודם לכן. איש צעיר, הומוסקסואל, כותב כעין יומן. הזמן: רגע לפני שמלחמת העולם השנייה מזעזעת את אירופה ומשמידה המוני יהודים ואחרים, משנה גבולות, וממציאה בעיות חדשות.

הספר ששימש השראה גם להצגה ולסרט "קברט", מסתיים בתאור של משכירת הדירה, פרוליין שרדר כמי שהסתגלה כבר למשטר החדש של "דר פיהרר" ומסמלת בזאת את המהפך שעשו רוב הגרמנים.

לא, זה לא ספר על היהודים ועל השואה, ולכן הוא לא נוגע בזה, ובצדק. הרי לא כל ספר שנכתב ערב השואה מכוון לקהל יהודים או שם בפוקוס את היהודים.

בגרמניה של אותם ימים, פעלו (ברוח קורט לוין שברח משם יחד עם עוד נציגים של הגשטלט) שני הכוחות החזקים והמנוגדים: כוחות של יצירה של תרבות פורחת מצד אחד, פילוסופיה, ידע מירבי ומן הצד השני כוחות של הרס, בורות ושנאת אדם. באוירת האבטלה וחוסר הכל, גבר בסופו של דבר מאד כח ההרס ששונא אדם וביניהם יהודים, קומוניסטים והומוסקסואלים והם הובלו למשרפות, אבל הספר הוא רגע לפני הזוועה.

לא כל כך אהבתי את הספר, ויחד עם זה – כספר מתעד הוא חשוב.

אני שמחה שהספר תורגם ואולי הוא יקדם עוד הצגה בנושא. חשוב ללמוד, חשוב לדעת.

בקהל היו אנשים, שמוצא משפחתם מהסביבה ההיא, הם לא היו כאן – לולא עליית הנאצים.

כשיצאנו, היה מאוחר. ריח השתן שליד העמודים לא נחלש. עוד מישהו השאיר שם עקבות רטובות יותר.

שגעון בשניים

מרץ 28, 2008

אחת המשימות הקשות שעומדות בפני ילדים לפעמים – היא לשרוד, למרות שהוריהם מתעללים, מכים, אונסים.

משפחה נוראית כזו מתגלה בבית שמש. גם אם האם מופיעה כרגע כמי שהייתה המתעללת העיקרית – נראה שגם האב פשע, אפילו בזה ש'לא ידע' ולא חיפש לדעת מה קורה לילדים, שילדיו לא פנו אליו בעת צרה – כי ידעו שלא יתן כתף, בזה שסולק ו/או הסתלק, בזה שלא פנה לעזרה.

בפשיעה מדובר לא רק על מי שעשה אלא גם על מי שידע, ששיתף פעולה בשקט.

לפסיכולוגים יש מונח שנקרא: שגעון בשניים. מדובר על בני זוג שתומכים אחד בשגעון של השני ומשתגעים – שניהם. במקרה הכי טוב יש כאן שגעון בשניים, ואולי שגעון בקבוצה.

כואב, כואב מאד.

אירוח בריא + נבטים

מרץ 27, 2008

הפגישה הייתה צריכה להתחיל בשעה 08:00, אבל התחילה כחצי שעה מאוחר יותר.

אני אוהבת לארח, וכיוון שנתארכה הציפייה – הורדתי את מהירות העשייה ובנחת פרשתי על צלחת הגשה גדולה: שעועית ירוקה שבישלתי אתמול במעט מים, עלי חסה קרועים ביד, נבטי חמניות, פלחי עגבניות, תלתלי כרובית, נבטי ברוקולי. הצבעים היו יפהפיים: ירוק, אדום לבן. לקישוט הוספתי נבטי שעועית שחורה ונבטי מש שאני מנביטה לבד.

הנחתי גם ביצים קשות, טחינה גולמית, קרקים של שיפון והכנתי את המים במצב רותח.

כשהגיעה האורחת שלי, ישבנו, אכלנו, שוחחנו,  ואחר כך – עבדנו על המאמר החדש שנפרסם בימים הקרובים: הנושא סופרויז'ן על פי גישת הגשטלט.

התבנית הזו, של פגישת עבודה בבית, עם אוכל בריא ויפה, ועם נוף פתוח לים – יוצרת אצלי פרצי אנרגיה מרוממים.

למי שמודע/ת לחשיבות השימוש בנבטים, הרי אופן ההכנה:

משרים במים עדשים שחורים ו/או מש. משך ההשרייה הרצוי הוא לילה ועוד חצי יום. מסננים, משאירים בתוך מסננת, ומכסים במגבת מטבח כהה. מידי פעם (בבוקר, ובער – כמינימום)  – מרטיבים את הנבטים. אחרי שלושה ימים משאירים את הנבטים ללא המגבת שיתייבשו ומכניסים למקרר.

האנזימים שווים הרבה בריאות! בתיאבון.

בשולים של העשייה: לעשות לילדים טוב, לעשות לילדים רע

מרץ 26, 2008

בחולצה לבנה, בחיוך, בידיים שלובות כמי שעבודתו הולכת ונעשית ויש לו זמן להתבונן בה, מסתכל אלי עמי כרמלי מדפי העיתון.

ואכן, מגיע לו לרוות נחת.

פר"ח  – ארגון מדליק, שאוסף אליו כל שנה סטודנטים שעוזרים לילדים ונותנים להם בסיס רגשי ואחר, כדי שאולי בבוא העת – יהיו גם הם סטודנטים, ובכל מקרה לעשות את יומם טוב ועשיר יותר ברוח.

מגיע לו, לעמי, ולכל אלה שעובדים בתוכנית המקסימה הזו, שאת חלקם יצא לי לפגוש במסגרת עבודה – לקבל את פרס ישראל.

יפה נעשה שארגונים נוספים, שעשייתם היא חברתית ציבורית- זוכים בפרס, כמו ארגוני הנשים (שגם בהם העברתי סדנא או שתיים), תנועות הנוער, הסוכנות היהודית, עזר מציון (שאת הכריכים שלהם אכלתי פה ושם…) והתאחדות התעשיינים.

ומהצד השני של השוליים הטובים, נמצאים השוליים הרעים, כאלה שעושים רע לילדים. והגרוע מכל שזה קורה בתוך המשפחה. עוד ועוד אירועים מהגרועים האפשריים מתגלים בתוך משפחות של חרדים כאלה ואחרים. נורא. גרוע מכל. סיוט אחד מתמשך של חסרי אונים: ילדים מוכים. וכנראה גם הזנחה נוראית של הורים מכים. רוצה להאמין שהם פגועי נפש, אם כי זה כמובן לא מצדיק את העובדה. ובמקום הזה – איפה הרשויות? ולמה עובר זמן רב עד שהשכנים מודיעים?

החיפוש אחרי מאמר של קורט לוין

מרץ 25, 2008

אני מחפשת מאמר של קורט לוין.

לפני שנים (1981) תרגמתי אותו לעברית. לא שמרתי אותו. אני לא נוהגת לשמור.

אני צריכה אותו ולא מוצאת.

פניתי לכמה יודעי דבר.

גם הם לא מוצאים אותו.

תוכן המאמר, מצוטט במקומות רבים, אבל המקור שלו – נעלם מן העין.

המאמר עוסק בשינוי. קורט לוין מדבר על שלושה שלבים בתהליך השינוי: הפשרה, שינוי, הקפאה.

האם מישהו מהקוראים יכול לענות על השאלה:

מהו המאמר המקורי?

מגלגלים שיווק לעומת יוזמים שיווק

מרץ 24, 2008

לימודי פסיכולוגיה, 1970-1973. תואר ראשון. בין השיטים לומדת שם את הצעדים הראשונים שלי כעצמאית. עדיין לא בתואר שני אבל הסוציאליזציה – עובדת. בחוג השני שלי, סוציולוגיה, אף אחד לא מדבר וחושב על זה. אין קליניקות סוציולוגיות. בינתיים אין. עכשיו שיש כבר פילוסופיות, אולי זה גם הזמן לסוציולוגיות…

מה אני לומדת שם ואז בנושא שיווק (מדובר בגלוי עם מרצים, מדובר בהפסקות בין הסטודנטים)?

א. לא משווקים. לא מוכרים. זה ממש לא מתאים לככלי האתיקה.

ב. אם אני ארצה להיות  עצמאית, תהיה לי קליניקה, יהיה שלט קטן על הדלת. הלקוחות ידפקו בדלת, יענו על ידי.

ג. בהחלט חשוב להתמחות. אפשר להתמחות בילדים, במשפחה, בארגונים. גם ההתמחות תביא לי לקוחות. אהפוך למומחית בתחום.

ד. הלקוחות יזרמו באמצעות מורים, עמיתים, לקוחות מרוצים.

ה. כן, גם ההשתתפות בכנסים, פרסומים, ספרים, מאמרים, שיתופי פעולה – יביאו לי לקוחות.

ו. כדאי מאד לעבוד במשרות חלקיות במוסדות שמתאימים להתמחות שלי (בתי ספר, משרד הבטחון, בתי חולים ועוד). גם מכאן מגיעים הלקוחות, וגם מכרים של הלקוחות.

כמה מים עברו מאז…

היזמות היא לגמרי אתית, אבל יש כללי משחק.

באופן אישי, ההימנעות שלי משיווק ישיר ויזום – מתאימה לי אישית, אבל שורשיה נעוצים גם בהתחלת הסוציאליזציה המקצועית שלי – בחוג לפסיכולוגיה. לו הייתי לומדת מנהל עסקים, למשל – הייתי חושבת אחרת לגמרי. וזהו המקום – לסוציולוגיה של התודעה…

ציונים

מרץ 23, 2008

טוב, אני מוכרחה, הגב כבר בסדר פחות או יותר והסטודנטים מחכים. כל אחד מהם רוצה להצליח מאד, גם אלה שהשקיעו וגם אלה שלא השקיעו או שהשקיעו הרבה פחות ממה שצריך.

יש לי קושי גדול לתת ציונים, גם אם יש לי קריטריונים. זה עדיין קשה. ביסודו של הקושי מונח הצורך להיות שופטת. קשה לי להיות שופטת. הייתי מעדיפה הערכות מילוליות כגון: 'כאן נראה שהבנת לעומק, כאן יש טעות יסודית' וכו'. אבל לתת אחר כך ציון? קשה מאד.

וזה הקושי הכי גדול שלי בהוראה.

קושי גדול אחר הוא המהפכים. לעיתים קורה שסטודנט שראיתי אצלו הבנה  גדולה, מתבטא בכתב ברמה נמוכה. ואני שוב שואלת את עצמי: הוא הבין ולא יודע למסור את דבריו או שהוא בכלל לא הבין. התנועה בין הקטבים, היא נושא נפלא להוראת גשטלט, הרבה פחות נעימה בקריאת עבודה. בכלל, יש לי הרגשה שהיכולת של סטודנטים לביטוי בכתב – הולכת ויורדת במשך השנים או … שהדרישות שלי שהדברים ינוסחו ויכתבו בצורה מיטבית – עולות.

ועוד דבר: בכל פעם שאני נותנת ציון למישהו, אני גם נותנת ציון לעצמי: כן הצלחתי או לא הצלחתי להבהיר את העיקרים. עכשיו נדמה לי שהייתי מתחילה טוב את הסמסטר, יודעת מה יודעים ומה לא יודעים. אבל הסמסטר נגמר.

לעניין היישום, כיוון שבעבודות אני מבקשת דוגמאות ליישום – הפתעה נוספת. מה שאנשים עושים לפעמים בתור ניסוי הוא מדהים: קושרים לאנשים בישיבה את העיניים ומנהלים כך ישיבה במשך 20 דקות (כמובן אחרי שקיבלו את רשותם הוחוזה הפסיכולוגי ברור) ואחר כך לומדים מזה, כמו גם עבודה נועזת (מידי) שכללה משחקי תפקיד (לא יכולה לפרט), במקרה אחר, מול צוות שעובד יחד.

המסקנה שלי מהדברים האחרונים: טוב להיות צעיר. איכשהו מעיזים יותר (גם אם שוגים..).

מחבוא במנזר בשוויץ

מרץ 21, 2008

הוא לא קורא את הבלוג, אין בעיה לכתוב עליו.

יליד 1943, הולך ומתקרב מועד יומולדת ה-65 שלו. איש צנוע. צריך מעט מאד, לדבריו (אם כי במשך השנים שאני מכירה אותו למד להזדקק ליותר…). ביישן, קפדן, חרוץ, איש של ארגונים, בעיקר הייטק, נאמן, אוהב פרויקטים, מתמיד. ועוד הרבה תכונות יש לו.

מה חשוב לו?

כמה דברים. ביניהם: בינקותו היה במנזר בשוויץ. הוא הגיע לשם משתי סיבות: הוא היה זקוק לניתוח (שבר), והיה יהודי ונימול. הוריו, שעזבו את בלגיה וחיו במחתרת בטולוז שבצרפת, מצאו דרך להעביר אותו למקום מבטחים.לא היה פשוט. ילד קודם שלהם מת במהלך ההריון של האיש שלי. ימים קשים היו הימים. שואה.

הוא חזר בסוף המלחמה. שתי נזירות הביאו אותו בריא ושלם הביתה. בבית גילה שנולדו לו עוד שני אחים. המשפחה הגרעינית שלו שרדה. עברו עוד כמה שנים, וכשהיה בן 6 עלו ארצה.

מחמת התלאות, לא נשמרו מסמכים. אביו נפטר בזמן שלא ממש התעניין בגורלו. אימו לא ידעה לומר את הדברים עד הסוף. השתיקה הייתה גם נחלתם.

אין לי ספק שהמתנה הכי גדולה שאני יכולה להביא לו – היא הכתובת, אולי אחר כך הנסיעה לשם.

ועכשיו, לכי תחפשי מנזר שהחביא אותו בשם בדוי, לא ממש ידוע, בשוויץ.

יש למישהו קצה חוט?