את הידיעה הנ"ל קראתי היום בדה מרקר.
ואיך שהוא נעלבתי.
על הלקוחות הקטנים אומרת מנכל"ית ניהול תיקים בכירה שהם דורשים טיפול שוטף וממוקד, "במיוחד בתקופה הנוכחית… הם מתקשרים יותר, דורשים עדכונים שוטפים ותנודתיים הרבה יותר. על אף שדמי הניהול על תיקים קטנים גבוהים יותר, המשאבים שנדרשים לתחזוקתם גבוהים יותר". עוד נאמר בכתבה שאם המהלך למשוך רק באלה שיש להם 500,000 ש"ח ויותר – לא יצליח – יחזרו ללקוחות עם 300,000 ש"ח.
האם הלקוחות הנודניקים ירצו בהם?
לא יודעת.
אני חושבת שיש דרך אחרת לדבר על הלקוחות שמהם ומדמי הניהול שלהם מתפרנסים.
החיים בארגונים 
מרץ 15, 2008 ב- 12:09 pm |
אתי האם לא כולנו סלקטיביים כלפי לקוחות?
אני חושב אבל שההבדל הוא שלעיתים אני מוותר על לקוח
כשאני חושב שאיני יכול לעזור לו.
הם חושבים רק על כיוון אחד האם הלקוח יעזור להם
מרץ 15, 2008 ב- 4:20 pm |
אנחנו אכן גם סלקטיביים וגם לא נעים לגלות שאנחנו מחוץ למועדון, לא חשוב של מה. למרות שגם כשהדלתות נפתחות – לא תמיד רוצים להיכנס בדלת הפתוחה…
זה מזכיר לי לקוחה שהיה לי ברור שהבעיה שלה היא לא ארגונית ושאין לי מה להציע לה. הפניתי אותה לפסיכולוג והיא מאד ביקשה להמשיך להיפגש איתי.
שוב ושוב ראיתי שאין לי מה להציע לה, לא היו לי הכלים, וחזרתי על ההצעה שתלך לפסיכולוג (היה לה סיפור אישי ומשפחתי מורכב מאד והכל על רקע בינתרבותי לא פשוט). אני מניחה שהיא הרגישה רע עם זה, אבל היא הייתה צריכה מלפפונים ואני – היו לי רק עגבניות.
אני חושבת עליה לפעמים.
לדעתי לא פנתה לטיפול.
מעניין איך הרגישה כשלא יכולה הייתה להיכנס למועדון שבו בחרה.