Archive for אפריל, 2008

אבי, משה רובינשטיין ז"ל היה ניצול שואה

אפריל 30, 2008

אני מתגעגעת לאבי השותק, שהיה גורר את רגליו הזקנות ברחובות קריית חיים, בה השתקע ובה חי את רוב ימיו בארץ.

אני מתגעגעת לשלושת ילדיו, שלא הכרתי, ולאשתו הראשונה בלומה לבית רוטשטיין שגם אותה לא הכרתי, ושנאמר עליה שהייתה האישה היפה בעיירה שלהם ריקי. 

אני מתגעגעת לאימו, דבורה הנדל לבית צוקרקופ שעליה דיבר בהערכה רבה ואמר שהייתה צדקת גדולה. אני מתגעגעת למשפחה הגדולה שהייתה לו ושלעולם לא תהיה ממש שלי.

אני מתגעגעת לכפות ידיו הענקיות שבאמצעותן שרד במהלך המלחמה במחנות העבודה שאליהן הוגלה, ושיצרו כלים יפים אחריה (חלקם שמורים איתי היום).

אני מתגעגעת לעצב שהיה נסוך על פניו, לאומץ שלו לחיות למרות הכל וליכולת שלו לצחוק בהצגה של דג'יגאן ושומאכער, ולחייך כשהוא מחבק את נכדותיו על שפת הים.

אני מתגעגעת לאבי שלא רצה להיות קורבן, ושבמשך כל ימי חייו מצא דרכים לעזור לנזקקים  ולתמוך בהם, החל במועדניות של חולים וגמור בבתי חולים ובמועדון הפנסיונרים.

ואין כמו יום השואה להבין כמה מעט הבנתי אותו. חבל.

אג'נדה של יום כתיבה

אפריל 30, 2008

ב-10:00 תגיע לכאן קבוצת הכתיבה שממשיכה להיפגש באופן קבוע אחת לחודש מאז סיימנו את לימודינו באוניברסיטה. כל אחד מאיתנו יקרא את הסיפור החדש שלו/ה ויהיה לנו על מה לדבר. חלק מהאנשים יחזירו בעתיד סיפורים מתוקנים.

יהיה נפלא.

ב13:00 הקבוצה תתפזר.

ב14:00 תגיע לכאן ורד ונבחן את שני המאמרים שאנחנו כותבות יחד.

ב16:25 היא תעזוב אותי.

ב-17:00 אני בשיאצו.

ב-18:00 אצא לקניות.

אחר כך אחזור הביתה, אראה כמה שאפשר יותר שידורים של טקסי יום השואה.

יהיה עצוב.

מחר אכתוב משהו על זה. 

חוזרת לסטודנטים ולסדר היום של יום ג' – על רקע האלימות בעזה ומחיר האורז העולה

אפריל 29, 2008

היום אני חוזרת לסטודנטים שלי.

ברקע – חדשות רעות על הנעשה בעזה. חדשות רעות מאד. הלב נקרע ואני ממשיכה הלאה לשגרה, בעיקר מתוך תחושה של קושי. תמונות שמישהו דאג שלא אראה אותן בכל אכזריותן, אכזריות גם דרך עטיפות הבד הלבן והמוכתם. האבא השכול מקלקל את המדינה.

 גם משבר האכול בעולם מעיק ואני שואלת את עצמי האם זה היה הכרח, לא רק בגלל שאני אשלם יותר, אלא בגלל עניי הארץ והעולם. מה יהיה עליהם?

וכל זה ('הדמות' לפי הגשטלט) יעזב ויהפוך לרקע ('רקע' לפי הגשטלט) כשאגיע לקבוצה שאני מנהלת. אני עתידה לברך את השבים אחרי שחזרו מחופשת הפסח, ולהכניס אותה למסלול, בקיצור נמרץ. אחר כך אעזוב אותן בידיהן האמונות של שתי יועצות בכירות שהן גם מדריכות מצויינות: דורית פרגמן וחגית שחר – והן כבר תמשכנה את היום איתן. בנוסף, עלי לטפל בעניין אחר. נראה, אולי אשתף אתכם (הכל עניין של אתיקה מקצועית), לא פשוט ה'עניין' האחר הזה. המרשם שלי להצליח ב'עניין' הלא פשוט הזה – הוא אוטנטיות, פשטות.

ובכל הזמן הזה יעטפו אותנו ברשת דקה – האירועים הקשים שמסביב. אבל כנראה שנוכל להתעלם מהם.

בהמשך אגיע לפגישה שמתכננת את סיום הלימודים של חבורה קודמת בתוכנית.

ועוד יותר בהמשך אפגוש את תלמידי מהחוג לסוציולוגיה, והם יביאו איתם את מה שיביאו. גם כאן אנחנו מתחילים להתכנס… סוף הלימודים נראה קרוב מאי פעם.וגם כאן נתעלם מהמסביב ואולי – לא.

בלילה, בדרך הביתה, אעבור דרך הבת שלי ובני ביתה ואגיד להם שלום קצר.

כמו שאמרתי – חוזרת לסדר היום של ימי ג' ולשגרת העבודה הברוכה. מקווה שבמכונית בדרך הביתה, אגלה שמשהו התשנה כאן באזור ואם מחיר האורז עלה, אולי עלה גם מחירם של האנשים ויהיה שקט יותר בדרום. לא עוד נפגעים. משני הצדדים. 

הזוית שלי על מחלת הסרטן

אפריל 28, 2008

כשחליתי הבנתי שנכנסתי לנישה מאד מיוחדת של רגשות והתייחסויות. כיוון שאני נוהגת לקרוא כמה שרק אפשר על בעיות שאני מתמודדת איתן, אם יש כאלה – נכנסתי לסטימצקי וקניתי את מה שנראה לי, אחר כך קיבלתי המלצות שונות מאנשים שונים (כולל רופאים), והרחבתי את המקום על המדף הפנימי באחד מהארונות.

מצאתי:

יש אנשים רבים שמחפשים את הברכה שבמחלה. בזכותה הם גילו: כמה החיים חשובים, את היכולות שלהם וכו'. לא סובלת את זה בשביל עצמי. 

מצד שני מצאתי שיש אנשים שמתעסקים בקללה שבמחלה, בעיקר דרך השאלה: איך הבאתי את זה על עצמי (אלה הספרים שהכי הרגיזו אותי). התשובה יכולה הייתה להיות מגוונת, החל מ: איך לא הרשיתי לעצמי להביע רגש וכלה באורח החיים שלי – הביא לי את זה.

יש את החומרים שמביאים עובדות. את אלה אהבתי (כולל חומרים של האגודה למלחמה בסרטן).

 

וכמו תמיד יש אנשים: יש את אלה ששואלים שאלות ובודקים:

1.  איך ומי הביאו את זה עלי?: הזיהום, הורי, הבוס שלי וכו'.

2. למה? למה זה מגיע לי?

 

כל אלה וגם עניינים אחרים מביאים לתגובות שונות:

יש שהתפנו להילחם במחלה עד חורמה, ולעיתים גם ברופאים ובגישות שונות ומשונות של מרפאים.

יש שדאגו להשאיר הכל כרגיל.

יש שעשו מהפכות שלמות בחייהם כולל החלפת בני זוג, שינוי במגורים ועוד.

 

הזוית שלי אחרי כמעט חמש שנים, היא שהמחלה ו/או המחלות – הן עוד אתגר שאנחנו חווים בדרך הזאת שנקראת 'חיים'. איכשהו אין בה שום דבר מיוחד. אין שום דבר הירואי במחלה או במלחמה. אין מה לכתוב עליה כעל מי שהצילה או מי שהורידה לביב של החיים.

כאב גב חזק יכול להטריד לא פחות, אם כי בדרך כלל הוא מטריד פחות כי לא נלוית אליו התפאורה של הדרמה, אבל יש דרמה בכל אי תפקוד או כאב. רק שאנחנו מסווגים כאבי גב וכאבים אחרים – אחרת. אולי תוספת נוספת לדרמה הזו היא העובדה שסרטן נקשר פעמים הרבה (ובצדק) גם עם מוות. גם בזה יש שינוי, כי הסרטן הפך להיות במקרים רבים מחלה כרונית, עוד אחת מיני רבות. החיים הרי נקשרים במוות. כל מי שחי – ימות. השאלות הן רק: מתי? ואיך?

 

דרך ההתמודדות שלי, כללה:

1. הבנה של מה זה (באמצעות רופאים, ספרים, אינטרנט).

2. למידה של אופציות להתמודדות.

3. קבלת תמיכה מכל מי שהציע אותה והתאים לצרכים שהתגלו באותו הרגע .

4. חיים שגרתיים ויציבים ככל שניתן, בלי שינויים דרמטיים.

5. יד על הדופק וזהירות מוגברת בקשר לכל מיני תופעות שהתגלו אצלי (האם זה סימפטום של סתם משהו קטן, האם זו הישנות?) ובדיקות מתאימות.

6. יציאה למלחמה – כשצריך היה (על תרופות, בדיקות וכו').

7. גילוי מחדש של היכולת לאפשר ביקורת ותבונה אחרי תקופה של פניקה.

 

זהו, אז בינתיים אני חיה, שמחה, נושמת – ממש כמו רבים אחרים. בינתיים אני מזדקנת לי ושואלת את כל השאלות שאנשים בגילי שואלים (ללא סדר עדיפויות וקדימויות) כגון:

1. שאלות כלכליות: האם הכסף יספיק לזקנה? איך להיערך לירידה בהכנסות?

2. שאלות שקשורות במשפחה: איך לשמור על קשר עם המשפחה ולא להתרחק או להתנתק ממנה, למרות שינויים שעושים הילדים ואחרים? במה והאם לעזור? כמה?

3. שאלות חברתיות: איך לשמור על קשר עם חברים שמחמת ההתרחקות הגאוגרפית שעשינו, כמו גם העיסוקים החדשים עם המשפחה המתרחבת – נפגשים פחות?

4. שאלות של קריירה: לאן מועדות פני עכשיו? ומתי אם בכלל לחדול מעבודה? ומתי להתפנות למה שאני חולמת לעשות: כתיבה?  ועוד ועוד.

כל השאלות האלה והאחרות –  נשאלות ללא קשר לזה שפעם, חליתי בסרטן (יותר מפעם אחת, בעצם), שרדתי, והחיים מתגלים כמחזיקים בי עוד כאן.

 

לסיום סיפור קטן:  יום אחד אמרתי לאחד הרופאים שטיפל בי, שאני לפחות יודעת ממה אמות, והוא אמר לי: 'אל תהיי כל כך בטוחה. אני בכלל לא בטוח'. אני זוכרת את דבריו אלה, מאד. הוא בוודאי כבר שכח את השיחה שלנו…

וכך אני מזהה שהחיים שלי בנויים מ'פתיתים' רבים. אחד מהם, לאו דווקא הבולט הוא העובדה שחליתי והחלמתי. ואולי בכלל הזוית הזו אפשרית בגלל… ההחלמה.

במה לטפל קודם?

אפריל 27, 2008

אחת מהבעיות שעומדות לפני כולם בניהול היום יום, היא ההצפה של יעדים לטיפול.

אני מוצאת את זה בעבודה מול מנהלים, וכמובן גם בחיי היום יום.

הפתרון היותר פשוט הוא לתעדף, להחליט מה חשוב ממה ומה דחוף ממה.

אפשר אם כך לרשום ספונטנית שתי רשימות: רשימת החשוב ובה ירשמו שלושת הדברים החשובים ביותר היום, או השבוע, ורשימה אחרת של הדחוף: שלושת הדברים הדחופים של היום או השבוע.

מנהלת שעבדתי איתה לאחרונה במפגשי הדרכה אישיים – אמרה שזה מה שמציל אותה. היא עורכת את הרשימות האלה ביום חמישי, ומתחילה ביישומם ביום שישי. לדבריה – זה הציל לה את השישי שבת שלה, כיוון שעד לרישום של אלה – הייתה חושבת חצי מהזמן על מה תעשה. עכשיו הכל שלו ושקט אצלה לפחות בסוף השבוע.

לדבריה היא העבירה את זה גם לקשר עם בעלה. היא שואלת את עצמה, במיוחד במצבי קונפליקט: מה חשוב? מה דחוף? היא מצאה שזה מוריד מאד את כמות הקונפליקטים ואת עצימותם.

אלא שלא פשוט העניין.

למי זה לא פשוט?

בדיוק לאלה שאין להם משמעת עצמית, שלפעמים הם יעשו את זה ולפעמים – לא, לעיתים הם ישכחו ולעיתים אפילו יחליטו שמה שנכתב כבר לא רלוונטי (מה שיכול להיות נכון, אבל לא דורש שינוי של השיטה).

זה לא פשוט גם לאלה שלא ממש יודעים מה הכיוון שלהם, ואם הם רוצים להצליח בו.

כל הסיפורים והסדנאות לניהול זמן נופלים על הכשלים האלה.

אבל, למי שזה מצליח – התעדוף עוזר ובגדול.

 

ובכן, גם כאן צריך כנראה את האישיות הנכונה…

סלט הקולורבי של אחי

אפריל 26, 2008

אחי אוהב לבשל.

שפע של סלטים מונחים על השולחן. סלט הקולורבי בוהק אלי בלובנו. 'פשוט מאד', אומר אחי, ואכן פשוט מאד:

מרסקים קולורבי מקולף ונקי, מוסיפים שמן זית, מעט חומץ משובח, מלח ופלפל.

עכשיו נותר להוסיף אם רוצים בכך: פתיתי בצל ירוק ו/או פטרוזיליה ו/או פרוסות דקיקות של תפוחי עץ חמוצים.

 

אחי וגיסתי.

אני חושבת שחלק מנשמתם של ל"ו צדיקים נתגלגלה אליהם. הם משמשים 'הורים' במשפחה מורחבת שמטפלת בילדים שחייהם קשים מנשוא, והוצאו ממשפחותיהם עקב פגיעות קשות של בני המשפחה בהם. חלקם מלווים בנוסף בחונך צמוד, כיוון שהם מסוכנים לסביבתם.

 

אני יכולה להכין סלט קולורבי, אבל בשום פנים ואופן לא היה עומד לי כוחי – לטפל במצוקות של הילדים האלה.

מזל שאחי וגיסתי – יכולים. מזל שיש אנשים טובים.

קשקושה, השקט לפני שהכל חוזר לשגרה, מסירת הנכדים והספרים

אפריל 25, 2008

החזרתי גם את הנכדה שלי הביתה, לא לפני שצחקנו עד דמעות כשדיברה על קשקושה (במקום שקשוקה) ויצאתי עם הקטן שבחבורה (בן שנתיים וחצי) לפארק המשחקים. בעוד כשנתיים יוכל גם אולי הוא להצטרף לסבב הנכדים בחופשות, ולגרום לי להתגלגל מצחוק. הוא כבר גדל בתוך העברית ולכן יצטרך ללמוד להצחיק אותי באופנים אחרים…

קצת עייפה. יש דברים שהיו טובים ויש פעילויות מתוכננות שלא הצלחתי לבצע עם הנכדים. אבל, החשיבות הגדולה ביותר שאני רואה בביקור שלהם, מעבר לסיפוק צרכים פסיכולוגיים שלי ושלהם, הוא ההזדמנות לדאוג לערכים מסויימים שיעברו הלאה, החל מביקורים במוזיאונים שנערכו לצורך זה וכלה בויכוחים על מה אני כן או לא קונה.

ומכאן בזוית חדה כמעט חוזרת לשגרה: ממש בימים אלה שאני מרגישה מועשרת ועשירה בגלל הקשר עם דור ההמשך, אני מרגישה גם עשירה מידי בחפצים, עד כדי הצפה. אני מחליטה מידי זמן לוותר על כמה מהם. אחרי שנתתי סטים שלמים של כוסות לאחת מהבנות, ואחרי שתרמתי גביעי קריסטל עדינים, פגיעים ובאותה מידה יפהפיים, שהשארתי אצלי  אחרי מות אימי, אני מתחילה להיפרד מספרים.

הניקיון הזה, שרונית מטלון, מורתי לשעבר, בוודאי לא תוכל להבין – נחוץ לי.  מידי פעם אני מרגישה חנוקה מהתרבות כפי שהיא משתקפת בבית שלי, שלא רק שהלך ונעשה קטן עם השנים, אלא שגם קל מאד להעמיס עליו מחדש.

היום, כשאבקר אצל אחי, אמסור חמישה ספרים למי מילדיו שירצה בכך:

1. עבודה זה שמחה של סקוט אדמס, שקיבלתי כמתנה מאיפ"א.

2. הטאו של פו מאת בנג'מין הוף, שקיבלתי מנועץ לשעבר.

3. סערת נפש של ד"ר יובל יורם, שקניתי לעצמי בשעתו.

4. כלים שלובים של יהודית ריכטר, ספר שכתבה בימים שלפני מדינול, ושקניתי לעצמי מזמן.

5. ספר שנקרא "Honku" מאת אהרון נפרסטק, שיקבלתי מחברה טובה ועוסק בזן.

 

עוד ספר אחד שנקרא 'שיטת ה- IBM, מאת באק רוג'רס עומד להימסר לקרוב משפחה שמצא את עצמו ממש בימים אלה ב- IBM.

 

אני מסתכלת בארון הספרים שלי ונראה שחסרות לו כמה שיניים במקום שיצאו הספרים שאמסור. המשמעות: יש צורך לסדר אותו מחדש.

ספרים שכרגע לא אמסור בכלל:

ספרות יפה, גשטלט, יסודות הפסיכולוגיה, וספרים מרכזיים ביעוץ ארגוני.

כל השאר עומד לצאת מפתח הבית בימים ובשבועות הקרובים.

אני דווקא נהנית מהפרידה הזו. נושמת לרווחה.

 

ואחרי שאמסור הכל – ישוב השקט לשכון כאן.

ביקור אורח ורגע לפני החלפת משמרות

אפריל 24, 2008

    hi safta how are you i just want to say that i liked the sleep over at your house and i love the movie and   games etc and i hope we can do this again next time love j.a

אלה מילותיו של הנכד שלי, אורח הכבוד שלי בבלוג היום.

ממש בוקר. התעוררתי וגיליתי שהנכד שלי סגר את הדלת, כדי שאישן. הוא עצמו כבר ישב ליד הטלויזיה וצפה בה.

עוד מעט יתחיל בוקר חדש, הוא ישתה שוקו, נתלבש, אני אוכל משהו. בוקר של עצלתיים לקראת החלפות: היום אני לוקחת את אחותו.

לסיכום האתמול: קנינו במבצע מיוחד משחקים ל play station שלו, ראינו סרט אחד (עלילות ספיידרוויק) ובמבצע אכלנו גם גלידה, וביקרנו במוזיאון הארץ שבו נדלק על אוסף המטבעות הנפלא. חבל שהגענו כמעט לפני הסגירה. בין לבין קנינו שתיה ואוכל.

לקראת השינה, סיפרתי לו סיפורים משפחתיים ועניתי על שאלות קשות מאד, שאפילו חברה או פסיכולוג לא שואלים ממש בקלות…

היום אני מתכוונת להגיע לסוזן דלל (הנכדה רוקדת), לראות עוד סרט אחד, לאכול צהרים במסעדה שתבחר, ואחר כך להסתובב קצת בנמל תל אביב.

חבל שכל כך חם.

אני כבר מתחילה להתכונן לחילופי המשמרות.

ביקורים יקרים הם ביקורי הנכדים שלי. מזל שאני לוקחת אותם אחד אחד.

 

 

גלובוס, נתניה – יכול להיות נקי יותר

אפריל 22, 2008

הלכנו לקנח את היום בבית קולנוע. בחרנו בגלובוס, שבנתניה. חדש לגמרי וכבר מלוכלך. לא עוזרים פסלי הזהב בלובי. ממש כמו נזם זהב באף חזיר. לא ברור למה ואיך.

אם זה ימשך – לא אגיע לשם. מגעיל.

מה שהיה לנו נעים, אם כי הרבה פחות מרשים מהספר הוא הסרט: רודף העפיפונים.

טוב שהיה משהו טוב.

מהזוית הארגונית:

כשאני נכנסת למפעל או לכל ארגון אחר, אני מסתכלת גם על כל מה שמסביב. זה מלמד אותי על איכות הניהול, על הערכים של הארגון, על האוירה.

לא שאני רוצה לעשות כאן אבחון על רגל אחת, אבל, אי אפשר בלא כלום: ממש על סמך ההופעה החיצונית של הקולנוע – הניהול שלו גרוע. הרבה סדרנים וסדרניות צעירים מסתובבים שם, אף אחד לא לקח מטאטא והעיף את הפופקורן או הקופסאות שמסביב. הסדרנים נראו עייפים ומבואסים. לא ראיתי חיוך על פניהם.

חלק מאביזרי הנוי – כבר נראים מהוהים (כמו המזרקה למשל, שנראית טוב רק מרחוק), ביום אחר שהגעתי לשם עמדו שני דליים וספגו טיפות שהגיעו מהתקרה.

ואם כך בעלי המקום ועובדיו שומרים עליו – מה יגידו הלקוחות?

אני לא צופה המשך טוב למקום – אלא אם כן יעשה משהו, ובדחיפות.

 

הנחיית קבוצות: המנחה התוקף בקבוצה – השתקפות של יחסי גברים ונשים בחברה

אפריל 22, 2008

בכל מקצוע יש אנשים שבהתנהגותם יש אלמנטים פתולוגיים ו/או פסיכופאטיים. כך גם בהנחיית קבוצות.

ולפני הפרוט: תוקפנות חשובה לקיום. תוקפנות יכולה גם להרוס. המשחק בין תוקפנות מועילה להישרדות לבין תוקפנות הורסת – הוא משמעותי, במיוחד לאנשי מקצוע.

אני יכולה להבין מנחים שחוקים. אלה צריכים כמובן לקבל הדרכה ולעיתים לעשות הסבה.

אני יכולה להבין שגם מונחים יכולים לעצבן.

אני יודעת כמה קשה לטפל בהתנגדות (בגשטלט כבר לא קוראים לזה כך).

אבל אני ממש לא יכולה להבין את המנחה התוקף פיזית, שהוא בדרך כלל ובלי דיעות קדומות – גבר.

להלן שלושה סיפורים:

המקרה הראשון: לפני שנים רבות התקיימה קבוצה במסגרת מרתון. באחת מהקבוצות הנחו שני בני זוג שהגיעו לישראל מאחת מארצות דרום אמריקה (בדרך כלל אני מעריכה מאד את ההכשרה המקצועית שם). הוא היה פסיכיאטר, היא הייתה מטפלת בתנועה. אחת המשתתפות הגיעה מיד לאחר לידה, ולכן ביקשה לא להשתתף בחלק מהתרגילים.

בין הנושאים הלגיטימיים שעלו שם היו – נושאים שקשורים במיניות.

לא ברור איך התגלגלו הדברים, אבל בסופו של דבר, היכה המנחה את המשתתפת (שהגיעה כאמור ממש לאחר לידה).

היא לא התלוננה וחשבה (לדבריה) שכיוון שהגיעה מיוזמתה ורצונה – אין מה לעשות.

היא המשיכה לשבת בקבוצה עד הסוף, ללא השתתפות פעילה. 

שנים אחר כך הבינה הקשר חדש שלא הייתה מודעת לו אז. במפגש חוזר בכנס של מנחים, פגשה אותו. הוא כבר לא הנחה אותה, למעשה הם הנחו שתי קבוצות מקבילות. הפעם היה לבד והתחיל לחזר אחריה. הוא נזכר בה, לדבריו, 'דרך החלק התחתון של הגוף'. היא כמובן לא התפתתה, אבל המפגש החוזר והתנהגותו המפורשת עוררו אצלה שאלות רבות.

המקרה השני: פורסם בעיתונות הכתובה וגם בטלויזיה. מנחה שגם התהדר בחלקו בתארים שאין לו – היכה מונחה בקבוצה. היה לו 'הסבר תאורטי' למעשה. הנושא ירד מסדר היום ולא ידוע לי מה קרה בהמשך. אני יודעת שהוא הועמד לדין. הנה היתרון של הזמנים המשתנים.

לפני כשנה פגשתי אותו בכנס מקצועי, לבוש היטב, וכנראה מתפקד כאיש מקצוע. מתמיה ומדהים.

המקרה השלישי: לא מדובר בהכאה של ממש אלא בתוקפנות מילולית קשה, שהשאירה מונחה שבורה לגמרי. המקרה נודע לי בימים האחרונים והיווה את הגירוי לכתיבת הפוסט הזה. המנחים היו גבר ואישה. כנראה שעל רקע של קונפליקט גדול שהולך ומתהווה בין המנחים עצמם, הותקפה המונחה שהובאה לסדנא על ידי המנחה האישה ונתפסה אולי על ידי המנחה הגבר כבת בריתה.

לא חשוב מה ההסבר, לא חשוב מה הגורם, אסור למונחים לקבל כמובנים מאליהם תוקפנות של מנחים ובוודאי שלא תוקפנות פיזית.

מבין כל המקרים שהגיעו לידיעתי, תמיד היה המנחה המכה – גבר והמוכה אישה. ואריאציה 'מעניינת' על יחסי גברים ונשים בחברה שלנו. אף פעם לא שמעתי על גבר מנחה שהיכה גבר מונחה בסדנא, או על אישה מנחה שהיכתה גבר/אישה מונחה.