כשחליתי הבנתי שנכנסתי לנישה מאד מיוחדת של רגשות והתייחסויות. כיוון שאני נוהגת לקרוא כמה שרק אפשר על בעיות שאני מתמודדת איתן, אם יש כאלה – נכנסתי לסטימצקי וקניתי את מה שנראה לי, אחר כך קיבלתי המלצות שונות מאנשים שונים (כולל רופאים), והרחבתי את המקום על המדף הפנימי באחד מהארונות.
מצאתי:
יש אנשים רבים שמחפשים את הברכה שבמחלה. בזכותה הם גילו: כמה החיים חשובים, את היכולות שלהם וכו'. לא סובלת את זה בשביל עצמי.
מצד שני מצאתי שיש אנשים שמתעסקים בקללה שבמחלה, בעיקר דרך השאלה: איך הבאתי את זה על עצמי (אלה הספרים שהכי הרגיזו אותי). התשובה יכולה הייתה להיות מגוונת, החל מ: איך לא הרשיתי לעצמי להביע רגש וכלה באורח החיים שלי – הביא לי את זה.
יש את החומרים שמביאים עובדות. את אלה אהבתי (כולל חומרים של האגודה למלחמה בסרטן).
וכמו תמיד יש אנשים: יש את אלה ששואלים שאלות ובודקים:
1. איך ומי הביאו את זה עלי?: הזיהום, הורי, הבוס שלי וכו'.
2. למה? למה זה מגיע לי?
כל אלה וגם עניינים אחרים מביאים לתגובות שונות:
יש שהתפנו להילחם במחלה עד חורמה, ולעיתים גם ברופאים ובגישות שונות ומשונות של מרפאים.
יש שדאגו להשאיר הכל כרגיל.
יש שעשו מהפכות שלמות בחייהם כולל החלפת בני זוג, שינוי במגורים ועוד.
הזוית שלי אחרי כמעט חמש שנים, היא שהמחלה ו/או המחלות – הן עוד אתגר שאנחנו חווים בדרך הזאת שנקראת 'חיים'. איכשהו אין בה שום דבר מיוחד. אין שום דבר הירואי במחלה או במלחמה. אין מה לכתוב עליה כעל מי שהצילה או מי שהורידה לביב של החיים.
כאב גב חזק יכול להטריד לא פחות, אם כי בדרך כלל הוא מטריד פחות כי לא נלוית אליו התפאורה של הדרמה, אבל יש דרמה בכל אי תפקוד או כאב. רק שאנחנו מסווגים כאבי גב וכאבים אחרים – אחרת. אולי תוספת נוספת לדרמה הזו היא העובדה שסרטן נקשר פעמים הרבה (ובצדק) גם עם מוות. גם בזה יש שינוי, כי הסרטן הפך להיות במקרים רבים מחלה כרונית, עוד אחת מיני רבות. החיים הרי נקשרים במוות. כל מי שחי – ימות. השאלות הן רק: מתי? ואיך?
דרך ההתמודדות שלי, כללה:
1. הבנה של מה זה (באמצעות רופאים, ספרים, אינטרנט).
2. למידה של אופציות להתמודדות.
3. קבלת תמיכה מכל מי שהציע אותה והתאים לצרכים שהתגלו באותו הרגע .
4. חיים שגרתיים ויציבים ככל שניתן, בלי שינויים דרמטיים.
5. יד על הדופק וזהירות מוגברת בקשר לכל מיני תופעות שהתגלו אצלי (האם זה סימפטום של סתם משהו קטן, האם זו הישנות?) ובדיקות מתאימות.
6. יציאה למלחמה – כשצריך היה (על תרופות, בדיקות וכו').
7. גילוי מחדש של היכולת לאפשר ביקורת ותבונה אחרי תקופה של פניקה.
זהו, אז בינתיים אני חיה, שמחה, נושמת – ממש כמו רבים אחרים. בינתיים אני מזדקנת לי ושואלת את כל השאלות שאנשים בגילי שואלים (ללא סדר עדיפויות וקדימויות) כגון:
1. שאלות כלכליות: האם הכסף יספיק לזקנה? איך להיערך לירידה בהכנסות?
2. שאלות שקשורות במשפחה: איך לשמור על קשר עם המשפחה ולא להתרחק או להתנתק ממנה, למרות שינויים שעושים הילדים ואחרים? במה והאם לעזור? כמה?
3. שאלות חברתיות: איך לשמור על קשר עם חברים שמחמת ההתרחקות הגאוגרפית שעשינו, כמו גם העיסוקים החדשים עם המשפחה המתרחבת – נפגשים פחות?
4. שאלות של קריירה: לאן מועדות פני עכשיו? ומתי אם בכלל לחדול מעבודה? ומתי להתפנות למה שאני חולמת לעשות: כתיבה? ועוד ועוד.
כל השאלות האלה והאחרות – נשאלות ללא קשר לזה שפעם, חליתי בסרטן (יותר מפעם אחת, בעצם), שרדתי, והחיים מתגלים כמחזיקים בי עוד כאן.
לסיום סיפור קטן: יום אחד אמרתי לאחד הרופאים שטיפל בי, שאני לפחות יודעת ממה אמות, והוא אמר לי: 'אל תהיי כל כך בטוחה. אני בכלל לא בטוח'. אני זוכרת את דבריו אלה, מאד. הוא בוודאי כבר שכח את השיחה שלנו…
וכך אני מזהה שהחיים שלי בנויים מ'פתיתים' רבים. אחד מהם, לאו דווקא הבולט הוא העובדה שחליתי והחלמתי. ואולי בכלל הזוית הזו אפשרית בגלל… ההחלמה.
החיים בארגונים 