שני ספרים סיימתי לאחרונה:
'המוות והפינגווין' של אנדרי קורקוב ו'אהבה זועקת בלב העולם' של קיואיצ'י קאטאימה.
שניהם עוסקים במוות.
בספר הראשון, המוות הוא תופעה שמתרחשת, בלי שמישהו מתייחס אליה, הוא מתוכנן מראש, כולל טקסים מטקסים שונים, כולל הכנת נקרולוגים לאנשים חיים שבמהלך הספר מתגלים כמי שמסמנים את המוות הקרב, המתוכנן ומופק ע"י אחרים. המוות הוא עוד אחת מהתופעות שמעידות על ההתפוררות ההולכת וגוברת, על האנומיה החברתית שמאפשר שכל דבר יקרה בה, ממש באופן סתמי.
ילדה ננטשת בבית זר, אישה צעירה מוצאת את עצמה במיטתו של איש, אנשים נעלמים סתם כך וגבר שמקבל אקדח כדי שיתאבד בו – הם חלק ממה שקורה שם, במין אגדה אכזרית או חלום רע.
הנקרולוגיה שם היא לא רק עיסוק ומקצוע, היא ז'אנר ספרותי, שיש לו ביקוש.
הארגון שמאחורי ההמתה של אנשים, מאורגן כמו כל ארגון, יש בו בוס, מזכירה, כספת, חדרים, עובדים אחרים, דולרים, חופשות מתוכננות ולא מתוכננות, משימות ומועדים לסיומן, משובים ועוד.
הכל מזכיר לי את הרולטה הרוסית. על המוות הזה אף אחד לא מזיל דמעה. המוות הוא ממש סתמי ולא אישי, כולו עניין של אינטרסים ואדמיניסטרציה. על מות סבתו, יודע הגיבור חצי שנה אחרי שמתה, וגם היא כדמויות אחרות, נקברת באופן סתמי.
אחת הדמויות המענינות היא הפינגוין, שבסופו של דבר מקבל בהשתלה לב של ילד. יחיה או לא? לא ברור, אבל אולי הפינגוין הזה שבסופו של דבר הושתל בגופו לב של ילד מת – הוא הדמות הכי אנושית בסיפור.
ניגוד גמור ביחס למוות הזה ניתן למצוא בספר השני.
המוות מופיע כמפיק געגוע שנמשך ומשתרע על מספר שנים.
הוא מופיע גם באמצעות סבו של הגיבור, השודד בעזרת נכדו את הקבר של אהובתו משכבר הימים, כדי שיהיו לידו, לעת זקנתו ובמותו – כמה מעצמותיה. הנוסטלגיה קורמת עור וגידים חיים ועכשויים.
הנכד עצמו, נער כבן 16, מגלה את רכותה ועוצמתה של האהבה גם דרך הסיפור של סבו וגם דרך אהבתו המתרקמת והולכת ונטווית בעדינות של כורי עכביש דקיקים אל נערה בת גילו, ילדה בבית הספר שלו.
הספר מתחיל בפרידה של הגיבור והורי חברתו מהנערה הצעירה שחלתה בלוקמיה ממנה לא החלימה. הם יוצאים לאוסטרליה, כי לשם רצתה להגיע הגיבורה האהובה, שם רצתה שאפרה יפוזר. הוא מסתיים בשובו של הגיבור אל המקום ממנו הכל התחיל עם אהבתו החדשה ועם חלק קטן מאפרה של חברתו הקודמת. רק עכשיו הוא יכול להיפרד ממקצת האפר שלה, ולדבר ולזכור את מה שהיה לו עם הנערה ועם הסב שמת בינתיים.
סיפור האהבה הפך לאגדה טובה.
המוות הוא אישי. יש לו שם, ריח, פרחים ומרחבים.
שני ספרים שכדאי לקרוא בנושא שמרכיב כל דרמה אנושית. אולי אפילו כדאי לקרוא בצמידות ולשים לב שהמוות, כמו הלידה וכמו החיים עצמם, יכול להיות אישי או לא. לבחירה?
החיים בארגונים 
להשאיר תגובה